את מעצרו הראשון חווה הרצל מרציאנו בגיל חמש-עשרה. קצינת-המבחן לנוער המליצה על טיפול שיקומי - ומרציאנו יצא בלי הרבה נזק. אולם מן הפרשה הבאה מרציאנו כבר לא הצליח לחמוק בלי עונש שכלל גם מרכיב של מאסר בפועל.
כמה חודשים בבית-הסוהר לקטינים לימדו את מרציאנו שהוא לא עתיד לקבל בחיים שום דבר בחינם. הוא היה צריך להילחם על הזכות לישון במיטה ולא על הרצפה והוא היה צריך להילחם על הזכות לאכול ליד השולחן הכי קרוב למקום שבו מגישים את האוכל על מגשים לא-לגמרי נקיים, כדי שהוא יוכל לשוב ולעמוד בתור לעוד מנה, והוא היה צריך להילחם על עוד הרבה דברים של מה בכך, כדי לשרוד את חודשי המאסר בבית הכלא.
למזלו, גופו החזק, השרירי, שהתחסן עוד ועוד מיום ליום בעקבות אימוני כושר מפרכים שהוא כפה על עצמו, סייע לו בכל מה שהוא ביקש לעצמו. הנערים האחרים חששו מפניו.
עוצמתו הגופנית לא הותירה מקום לספקות; מי שימרה את פיו לא יסיים את יומו ללא מנה אחת אפיים מכפות ידיו שרוחבן הזכיר משוטים. מרציאנו הפך למנהיג. היה לו סנג'ר, מעין-משרת, בלשון העבריינים, שמילא את כל מבוקשו.
הסוהרים למדו לכבד אותו כיוון שהוא סייע להם בהרגעת-הרוחות כל אימת שפרצה מהומה בין האסירים בגלל שאלות של מה בכך.
'בוררויות' בין אסירים הובאו בפניו והוא למד להכריע בהן מבלי שיהיו עוררין על 'פסיקותיו'.
לאחר צאתו מן המאסר נחת מרציאנו שוב בשכונה שבה הוא גדל - ושם הוא חידש את הקשר עם כל אלה שעימם הוא הלך אחר-כך שנים לא-מעטות. כספים רבים החלו לזרום לכיסיו מפעילויות עברייניות שונות - בעיקר מגביית דמי-חסות מבעלי חנויות במרכז העיר.
בשלב מסוים הוא פרש מעיסוק זה, שהיו בו סיכונים רבים, ועבר לסחור בסמים.
באותם ימים הוא רכש את הסמים מסוחר ידוע ביפו - אולם בהמשך דרכו העבריינית הוא עבר לשלב שבו הוא ייבא בעצמו סמים באמצעות בדויים שהתגוררו סמוך לגבול עם מדבר סיני.
זמן-מה לאחר מכן, סייע מרציאנו לאימו לרכוש את הדירה שבה היא התגוררה - ושבה היא גידלה את ילדיה בשנים שבהן אביהם היה בבית- סוהר. לימים, הוא עזר לאימו לרכוש דירה הרבה יותר רחבה, באזור אחר לגמרי, אולם מן הדירה הראשונה, שבה הוא גדל, הוא לא רצה להיפרד.
אל הדירה הזאת, שנשארה בשיממונה, לאחר שאימו עזבה אותה, הוא היה מגיע אחת לכמה חודשים, יושב בחשיכה בסלון הקטנטן, על הספה המרופטת שאותה הוא זכר מיום שהוא עמד על דעתו, ומנסה להעלות בזיכרונו את דמותו של אביו.
יעלה ידעה על קיומה של הדירה אולם היא אף פעם לא ביקרה בה. אימו לא חזרה לבקר בדירה הזאת עד יום מותה.
אולם לעת הזאת, לאחר שלושה מאסרים בפועל, שאחד מהם נגזר עליו בגין דקירה בסכין, ללא סיבה של ממש, של אורח במועדון-לילה, בטיילת של בת-ים, בגיל שלושים ואחת, מרציאנו היה באמת בדרכו לצמרת. לכן, הוא לא היה מוכן לוותר על כל מה שהוא השיג עד כה בגלל שמישהו החליט להפליל אותו, על לא-עוול-בכפו, כדי ליצור סיטואציה שתמלכד אותו.
הוא ידע שאין לו שום קשר למזוודה שנתפסה בחדר שבו הוא נעצר - ולכן כל הסיטואציה שאליה הוא נקלע כאבה לו עוד הרבה יותר. בעבר, הוא תמיד היה מוכן לשלם 'מחיר' בעד מעשים שהוא עשה; אולם הוא לא היה מוכן לשם בעד מה שהוא לא עשה.
הוא לא ידע באותו השלב איך 'תפרו' לו את התיק שבגינו הוא צפוי לשנות מאסר לא-קצרות, אבל הוא התכוון להשיב מלחמה - ודני היה אחד מן האמצעים שבהם הוא ביקש להשתמש. בהכירו את מערכת-המשפט, שבה הוא לא נתן כל אמון, כמו רבים-רבים אחרים שנקלעו אי-פעם אל בין מלתעותיה, הוא לא סבר שעל-ידי ניהול משפט, באמצעות דני או באמצעות כל סנגור אחר, טוב ככל שיהיה, הוא יצליח להיחלץ מן הבור שכרו לרגליו.
את הלקח שאביו לא למד כאשר הוא, בזמנו, נפל קורבן לתרגילים משטרתיים, ונדון למאסר עולם, מרציאנו שינן היטב-היטב. הוא שמע מפי אביו, פעם אחר פעם, במשך השנים שבהן הוא ביקרו, אחת לשבועיים, ביחד עם אימו ושתי אחיותיו הבוגרות ממנו, עד כמה לא-צודקת היא מערכת אכיפת-החוק. מפיו הוא למד כמה חפים-מפשע יושבים בין כותלי בית-הסוהר - והדברים נחרטו בתודעה שלו.
"מערכת-משפט שבה שיעור המורשעים מגיע כמעט למאה אחוז, אינה ראויה לאמון הציבור", סיכם לעצמו מרציאנו, ובחר באופציית-פעולה שאינה כרוכה בניהול המשפט, למרות שהוא ידע בוודאות שהוא לא חטא במאומה.
מה שעוד תרם לחוסר-האמון של מרציאנו במערכת אכיפת-החוק הייתה הטראומה שעברה משפחתו, לאחר שאחת מאחיותיו נפגעה מכדור-טועה של מתנקש שביקש לחסל מישהו מקבוצה יריבה. 'המבוקש' עמד לא-רחוק מאחותו של מרציאנו.
חילופי-היריות התרחשו לאור יום. הרחוב הסואן לא הרתיע את היורה שהסתלק מן המקום על אופנוע. 'המבוקש' נשאר מתבוסס בדמו.
בסמוך לגופה המדממת של 'המבוקש', שכבה על המדרכה גם אחותו של מרציאנו. כדור אחד פגע בריאתה - ונדד משם לליבה. היא מתה במקום משטף דם. ניידת העזרה הראשונה הגיעה רק לאחר עשר דקות. היא הייתה כבת עשרים ביום שבו היא נהרגה.
היורה לא נתפס.
המשטרה לא עשתה מאמצים של ממש כדי לאתר אותו. 'ריבים' בין עבריינים היו בתחתית סולם-העדיפויות שלה. העיתון המקומי ציין את האירוע בשולי העמוד השני שלו.
מרציאנו שמע על מה שקרה לאחותו בעת שהוא ריצה את מאסרו הראשון. הנהלת הכלא אפשרה לו לצאת להלוויתה בליווי של אחד מדודיו. לאחר שבגר, מרציאנו חיפש את אותו מתנקש, ואת מי ששלח אותו, ונקם בהם את מות אחותו. שניהם נשארו נכים לכל ימי חייהם.
הוא לא רצה במותם; הוא רצה שהם יישארו מצבה חיה למה שהם עוללו לאחותו. המסר שהוא ביקש להעביר נקלט היטב. מרציאנו קיבל מעמד-על בחוגים שהיו חשובים לו. לא היה אדם בעולמו של מרציאנו שלא ידע מי נקם את מותה של אחותו.
גם תיק החקירה הזה, של אלה שנפגעו מידיו של מרציאנו ונותרו נכים לכל ימי חייהם, לא טופל אף פעם ברצינות. המשטרה, כהרגלה, לא טרחה לחפש את מי שאחראי לפגיעה הכפולה. ידיעות מודיעיניות למכביר הצטברו בתיק המאובק של המשטרה שנשאר מיותם על אחד מהמדפים, כמו רבים אחרים מאותו הסוג, מבלי שאיש ביקש לבדוק אותן לגופן. באחת מהן, לפחות, הופיע שמו של מרציאנו.
במשטרה ידעו שהוא מבקש לנקום את מותה של אחותו, ולכן הוא זומן פעם אחת לחקירה בעניין זה, אולם לאחר כמה דקות החוקר פטר אותו מעליו.
לא היה לו כל עניין לעצור את מי שעשה דין לעצמו בנסיבות כאלה. מרציאנו הכחיש, כמובן, כל קשר לאירוע המצער. הוא בכלל טען, שלמיטב ידיעתו אין לשניים כל קשר למותה של אחותו.
החוקר לא התווכח עם מרציאנו. הוא, למעשה, לא ידע מי באמת היה המתנקש, זה שהרג, בזמנו, את 'המבוקש' ואת אחותו של מרציאנו, ולכן לא הייתה לו כל עילה של ממש לחשוד במרציאנו כמי שהוציא לפועל מעשה-הנקמה.
לחוקר פשוט לא הייתה כל אפשרות לדעת אם השניים שנותרו נכים כתוצאה מפעולת-נקם קשורים למותה של אחותו של מרציאנו.
רק מרציאנו ידע מי המתנקש ומי שלח אותו - ולמה שני אלה נשארו נכים לכל ימי חייהם.
את האחות האחרת, ברכה, מרציאנו שילב בעסקיו. היא הייתה דומה לו באופייה. הוא הכיר לה את יעלה - והשתיים הפכו לחברות בלב ובנפש. מרציאנו שמח על הקשר הזה בין שתי הנשים שהוא כה אהב.
מרציאנו לעולם לא ישכח את היום שבו אימו סיפרה לו שאביו קרס בתאו מדום-לב. הוא אהב את אביו, למרות שאביו נכנס לבית-הסוהר בעת שהוא היה רק כבן שנה.
בתחילה הוא לא הבין למה אימו מטלטלת אותו בכל שבועיים למקום המגעיל הזה כדי לפגוש שם אדם שלובש סרבל כתום - ונשא אזיקים על רגליו. הם היו נתונים על רגליו של אביו במשך כל הביקור. אבל במשך השנים הוא למד לאהוב את אביו בכל מאודו - ובכל שבועיים הוא היה מגיע בשמחה לבית-הסוהר כדי לבלות עימו חצי שעה מפנקת.
לילדים ברחוב הוא סיפר בתחילה שאביו לא מתגורר בארץ אבל כשפשטה השמועה שאביו מרצה עונש של מאסר-עולם, מרציאנו נאלץ לא פעם להלום במי שניסה להתגרות בו - או לעלוב באביו.
את דמעותיו הוא חנק בתוך הכר במשך שנים - בעיקר לאחר שאימו ספרה לו שאביו מת בבית הסוהר. מרציאנו הצעיר לא הבין בתחילה על מה היא מדברת. אל הלוויה הגיעו רק מעטים; בעיקר, בני משפחה. מרציאנו הניח אבן קטנה על הקבר הטרי - ונשבע שלו זה לעולם לא יקרה.
ברכה הייתה נשכבת לידו בלילות שבהן גבר בכיו - ומחבקת אותו. מרציאנו לא שכח את החום שזרם אליו מגופה החסון של אחותו.
הוא גם זכר שידיה החמות, היבשות, של אחותו, המבוגרת ממנו במקצת, ליטפוהו בכל חלקי גופו עד שהוא היה נרדם.
לעתים, הוא היה מתעורר בבקרים כשלחלוחית לא-מוכרת מרטיבה את אזור חלציו.
