הפרקליטות ערערה על שחרור רוצחי שקד שלחוב למעצר בית

פרקליטות המדינה הגישה (20.2.07) לבית המשפט העליון ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 19.1.07 במסגרתה שוחררו מאיר בן אלברט ז'אנו וישראל בן סלומון גנון מבית המעצר לחלופת מעצר. בית המשפט התבקש לזמן את הצדדים לדיון בטרם יפקע הצו למעצרם של השנים, היינו, לפני צהריי יום ד', 21.2.07.

האישומים נגד ז'אנו וגנון

נגד שני הנאשמים הוגש כתב אישום לפיו הואשמו בשני מקרים. באירוע הראשון הואשמו כי עברו עבירות של קשירת קשר לפשע, ניסיון לרצח וחבלה חמורה בכוונה מחמירה. במסגרת האירוע השני, השנים הואשמו בביצוע עבירות של קשירת קשר לפשע, רצח בכוונה תחילה וחבלה חמורה בכוונה מחמירה.

על-פי האמור בכתב האישום השנים, ביחד עם נאשם השלישי, דוד צפיר, קשרו בשנת 2003 קשר להמית את שלום דומרני, על-רקע מאבקי כוח בין חבורות של עבריינים אשר נאבקו על השליטה על תחום גניבת חול באשקלון. על-פי הנטען, יצרו הנאשמים בפרשה זו קשר עם קבוצת עבריינים ממרכז הארץ, ותרו אחר הזדמנות להתנקש בדומרני. הזדמנות זו נקרתה לידיהם ביום 1.6.03, כאשר הקורבן היה אמור לצאת מביתו כדי להתייצב לדיון בבית המשפט.

על-פי הנטען, גנון ועבריין נוסף, סנקר ארבו לדומרני מול דלת מעלית. משזו נפתחה התברר שהיה בה אחר - שי בן-אמו. השנים ירו לעבר בן-אמו מאקדחים שהחזיקו בידיהם, ונמלטו. בעקבות כך נפצע בן-אמו קשה, ונדרש טיפול כירורגי כדי להציל את חייו.

באישום השני, שיוחס לז'אנו, גנון ולצפיר נטען, כי ביום 20.7.03 התקבל מידע לפיו נראה דומרני נוסע עם אחרים ברכב. בעקבות כך יצאו המשיבים ברכבם, וכאשר איתרו את הרכב בו היה אמור להימצא דומרני, ירה גנון לעברו צרור יריות מרובה. כתוצאה מכך מצאה את מותה נוסעת תמימה - שקד שלחוב ז"ל, וחברתה נפצעה, וכן נפצע נוסע נוסף.

לאחר שהוגש כתב האישום, הפרקליטות ביקשה מבית המשפט לעצור את השניים עד תום ההליכים נגדם. בבקשה נטען, כי בתיק די ראיות לכאורה ובהן הודעות שותף, מחקר תקשורת והאזנות סתר. עוד טענה הפרקליטות, כי לאור האופי האלים של העבירות המיוחסות לז'אנו ולגנון, ובהתחשב בעברם הפלילי, קיים חשש, כי אם ישוחררו ימשיכו לבצע עבירות ויסכנו את ביטחון הציבור.

ביום 8.11.04, הורה השופט ואגו, מבית המשפט המחוזי בבאר שבע על מעצרם של השנים וכן על מעצרו של דוד צפיר, בהסכמתם, עד תום ההליכים. לנאשמים נשמרה הזכות להגיש בקשה לעיון חוזר בלא להצביע על שינוי נסיבות.

מאז חודש נובמבר 2004 לא הסתיים הליך העמדתם לדין של השניים ומעצרם הוארך שמונה פעמים בבית המשפט העליון, בכל פעם ל-90 ימים. הסיבה לעיכוב בעריכת משפטם נעוצה בהלכת קינזי, אשר אינה מתירה לפרקליטות להעיד שותף לעבירה בטרם נגזר דינו, וזאת על-מנת שלא יהיה טעם לפגם בעדותו וחשד כי גזר דינו שלו עומד ביחס ישר לאפקטיביות עדותו כנגד שותפיו.

ביום 15.10.06 האריך בית המשפט את מעצרם של השנים בפעם השמינית.

ביום 24.1.07 הורה בית המשפט העליון, כי עקב התמשכות משפטם של המשיבים והעובדה שהטעם לכך הוא יומניהם העמוסים לעייפה של בתי המשפט, כי "הגיעה השעה להכריע את הכף לטובת זכותם לחירות על פני כל שיקול אחר". בצד האמור, עמד בית המשפט הנכבד על מסוכנותם הרבה של המשיבים ונמנע מלהורות על שחרורם הלכה למעשה.

אמנם החליט בית המשפט להאריך את מעצרם פעם נוספת למשך 90 ימים, אולם קבע כי תינתן להם האפשרות להביא חלופות מעצר ראויות שינטרלו את עילות המעצר המצטברות בעניינם.

ביהמ"ש העליון קורא לאיתור חלופת מעצר הולמת

בעקבות החלטת בית המשפט, ביום 19.2.07 הורה בית המשפט המחוזי על שחרור הנאשמים לחלופת מעצר בבית משפחתם, בערבותם ובאחריותם של בני המשפחה.

פרקליטות המדינה, באמצעות עו"ד אורי כרמל ממונה (בפועל) על עניינים פליליים בפרקליטות המדינה, טוענת בערר שהגישה לבית המשפט העליון כי בית המשפט המחוזי העניק פרשנות שגויה להחלטת בית המשפט העליון בדבר מציאת חלופת המעצר לנאשמים.

הפרקליטות טוענת כי בית המשפט העליון הורה בהחלטתו לבית המשפט המחוזי לבחון אם החלופות שהונחו לפניו הן ראויות והולמות, ואם אומנם יש בהן כדי לנטרל את הסיכונים המצטברים, הן לחיי אדם והן לטוהר ההליך השיפוטי, הטמונים בשחרורם של המשיבים מן המעצר. לטענתה, אלמלא זו הייתה כוונתו, הרי היה זה בית המשפט העליון שמורה בעצמו על שחרור לחלופת מעצר ולא היה דורש את בחינתה ע"י שירות המבחן או קובע כי יש להציע לבית המשפט המחוזי "חלופות ראויות שינטרלו את אותה מסוכנות, כמו גם את הצורך למנוע מהם השפעה על עדים או הימלטות מאימת הדין."

התנגדותה של הפרקליטות מכוונת לדבריו של השופט ואגו שכתב בהחלטתו כי ""איני מפרש את המלאכה שהוטלה עלי כמשימה שיעודה למצוא חלופה אשר אוכל לאמר עליה שדי בה לנטרל באופן סביר מסוכנות הנשקפת משני משיבים".

לטענתה, במסגרת סמכותו, היה על בית המשפט המחוזי להתרשם מהנתונים שבאו בפניו וככל שמסקנתו היא כי החלופות במתכונתן, על-רקע האמור בתסקיר שירות המבחן, אינן מנטרלות את הסכנות - ולו באורח אופטימלי או סביר - לא היה בית המשפט המחוזי מחוייב - ואף לא היה רשאי - לשחרר את הנאשמים ולהטיל סיכונים בלתי מחושבים על הציבור.

טענות הפרקליטות בערר

הפרקליטות טענה בערר, כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לעובדה ששירות המבחן ציין כי בעברו של ז'נו היתה בעיה של התמכרות לסמים וכי "מצבו מבחינה זו אינו ברור לנו היום." לדעתה, אין זה מתקבל על הדעת בתיק זה שלא לבחון את שאלת היזקקותו לסמים של נאשם, בפרט בעבירות מן הסוג המיוחס למשיב בתיק זה, על כל המשתמע מכך לגבי מידת היכולת לתת בו אמון בחלופת מעצר ולגבי עוצמתה של הסכנה ממנו, המועצמת בגין נתון זה. מעבר לכך, לדידה טעה בית המשפט המחוזי כאשר לא נתן משקל לכך ששירות המבחן התרשם "מדפוס של גוננות" המאפיין את הערבות המוצעות כמפקחות על המשיב, ואת דברי שירות המבחן לפיהם דפוס זה מקשה לצפות קשיים אפשריים במהלך הפיקוח הנדרש על המשיב.

אשר לגנון, טוענת הפרקליטות כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר התעלם מהתרשמותו של שירות המבחן כי בצד רצונם הטבעי של בני המשפחה לסייע לגנון בשחרורו, לא עלה בידי שירות המבחן להתרשם "ממידת השפעתם (של בני המשפחה) על ישראל ויכולתם לרסן אותו". כמו כן, התעלם בית המשפט מהעובדה ששירות המבחן ציין כי בני משפחת גנון "אינם מסוגלים להתייחס לקשיים אפשריים במהלך הפיקוח."

תנאי חלופת המעצר

הפרקליטות טענה כי אף בלא קשר לעמדת שירות המבחן, על פני הדברים קבע בית המשפט בתיק זה ערבויות ותנאי חלופת מעצר "שגרתיים" שכלל אינם מביאים בחשבון את טיבם הבלתי שגרתי של הסיכונים הגלומים בנאשמים, שאת פניהם יש לקדם בחלופות המעצר ותנאי השחרור.

עמדת הפרקליטות הינה כי חלופת מעצר קונוונציונאלית לא תתאים בנסיבותיו החריגות של תיק זה. לדעתה מדובר במסוכנות יוצאת דופן, שמקורה במלחמת כנופיות, אשר המעורבים בה אינם מהססים לנסות להתנקש ביריביהם ברחובה של עיר, תוך סיכון - שהתממש - לחיי אנשים אחרים.

הפרקליטות רואה במעמד אותו הביא בית המשפט על בני משפחות הנאשמים, כבעייתיים, במלוא מובן הדברים. לדידה, משפחות הנאשמים עומדות בין הרצון לסייע ליקיריהן לבין הסכנה לאחריותם במקרה והנאשמים לא ישעו לפיקוחם.

הפרקליטות טוענת עוד כי הערבויות הכספיות שנקבעו אינן מביאות כלל בחשבון את טיב החשש להימלטות ואת השלכותיו על הנכונות להקריב סכומי כסף ניכרים ביותר כנגד הסיכון הטמון במאסר עולם חובה. אשר לאיזוק האלקטרוני, הפרקליטות טוענת כי "אזיקים אלקטרוניים, כמו גם מפקחים בשר ודם, אין די בהם כדי למנוע את הימלטות המשיבים אם וכאשר יחליטו לעשות כן, וכל שיש בהם הוא התראה (מאוחרת) על דבר הימלטותם".

הפרקליטות ביקשה בערר זה להביא את בית המשפט העליון לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ולקבוע כי בהעדר חלופת מעצר ראויה המנטרלת את מסוכנותם של הנאשמים ואת החשש המובהק להימלטותם מאימת הדין, דינם להיעצר עד תום ההליכים נגדם.