לאחרונה אני נתקל ביותר ויותר אנשים שמסתדרים ללא טלוויזיה. כך לפחות הם טוענים, ותמיד לטענה מתווסף מעין חיוך ניצחון, משל הצליחו להיגמל מהתמכרות להימורים או לסמים קשים.
וזה גם חיוך של "אני הצלחתי להיגמל, ואתה לא אבל אם תרצה נוכל להסביר לך מדוע זה טוב להיגמל מטלוויזיה, ואיך אפשר לעשות זאת, ואיך החיים שלנו נראים נהדר עכשיו, וכמה ספרים הספקנו לקרוא מאז שהטלוויזיה נדדה לחבר טוב, וכמה אנחנו מדברים בינינו מאז שהמכשיר לא פה, והזוגיות נהדרת, והחיים נראים ממשיים יותר, כמו עזב אותם אותו צל כבד של זומביות וקהות חושים שבא באותה חבילה עם הצפייה במכשיר".
בדרך-כלל מדובר באנשים נחמדים, אינטליגנטיים, בעלי שפה גבוהה, לבוש מעודכן, עיסוקים מעניינים ותחביבים מקוריים. בדרך-כלל הם מסבירים שהמהלך שעשו היה פשוט: הם העבירו את הטלוויזיה למישהו אחר. כלומר, לקחו את המכשיר, פיזית, והעבירו אותו לחבר, או ידיד, או איזה מכר, או סתם מישהו שעדיין לא מבין שלמרות שלא כתוב על העטיפה שום דבר, טלוויזיה מסכנת את הבריאות.
ומדי פעם אני שואל את האנשים הנחמדים מדוע הם העבירו את המכשיר. כלומר, מדוע נפטרו ממנו, העלימו אותו, מחקו אותו משדה ראייתם. ועל דרך אחרת: מדוע הם פשוט לא כיבו אותו? יש כפתור כזה, אני חושף בפניהם ידע טכנולוגי מרהיב. יש כפתור כזה, בדרך-כלל בצבע אדום, במעלה השלט, או בתחתית המכשיר עצמו, לחיצה קטנה והופ, המכשיר נסגר, חושך, לא רואים כלום, לא שומעים דבר, ובעיקר: לא צריך לסחוב את הדבר הכבד הזה להוא שתיכננתם למסור לו את הדבר הכבד הזה.
ולמשמע התהיות - תהיות של תום לב ורצון לעזור, הלוא כן? - פניהם של נגמלי הטלוויזיה מתחילות להתעקם מעט, עווית של חיוך מסוכן תופסת מקום, הידיים נפרשות לצדדים, הגוף נדרך, ניכר שהמוח מיד יעלה את התשובה, אך עד שזה יקרה, הרושם הוא של אי-נוחות, סוג של בלבול, אולי תחילתו של כעס, כאילו כפרתי באל רב חשיבות, או שמא חשפתי בפניהם את שאסור לחשוף.
ולאחר-מכן שטף מילים: הם אומרים שזה לא עניין כזה פשוט, כלומר לכבות את המכשיר, ממש לא פשוט, לא ולא, כמובן שלא פשוט, לא פשוט בכלל, איך אינך מבין, הם תוהים, איך אינך מבין, זה הרבה יותר מזה, שהרי המכשיר אינו סתם מכשיר, המכשיר הוא חתיכת מכשיר, ועצם הימצאותו של המכשיר, ועצם כוחו של המכשיר, והפיתוי הגדול, והצורך לא לאפשר סיטואציה שבסופה, אתה יודע, במקרה, ברגע של חולשה, כשלא שמים לב, ואף אחד אחר לא בבית, ומשעמם, והספר החדש לא כזה מעניין, למרות הביקורת הטובה ב"ספרים" של הארץ, ובמקרה נלחץ על הכפתור האדום הזה, הקטן שם בפינה, והתמונה תעלה, ואנחנו נרד, ומה אז, נו תגיד, מה אז, אתה תהיה שם כדי לכבות? אה, אתה תהיה שם כדי לכבות? אה?
וכך, למשמע התשובות, ובעיקר סערת הנפש, והרגשות שמציפים, והגוף הדרוך, וההאשמות הקשות, החלה מחלחלת פנימה ההבנה שהמכשיר אינו סתם מכשיר, נאמר סכין גילוח או מסחטת מיץ עגבניות. לא ולא, המכשיר הוא סימן לתקופה שבה אנו חיים, ובתוכה איבוד שליטה של האדם הפרטי, הקטן, האחד, אל מול תככנותו של העולם. עד כדי כך איבוד שליטה, שהאדם אינו מסתפק בחיטוי, אלא רואה עצמו חייב להעביר את המחלה מביתו.
העברת המכשיר מהבית אינה אלא טקס. משמעותו - היפטרות מאותו חלק של העולם המנסה להיכנס לראשנו ולהפוך אותנו לחלק ממנו, לחלק ממפלצת שמטרתה לא תמיד ברורה, אבל דרכיה מוכרות: זריעת טמטום, רפיון שכל, צחוק שאינו ברור, וצורך לרכוש.
ולמרות האנשים היקרים הללו, שמסתדרים ללא טלוויזיה, ולמרות טענותיהם החשובות והעקרוניות ובוודאי הנכונות - את המכשיר שלי אין בדעתי להעביר לחבר. נכון, ראשית עליי לרכוש חבר כדי לעשות מהלך שכזה, אך לא זו הסיבה העיקרית להתעקשות. משום מה קיים בי צורך להתמודד עם הטמטום של העולם ולא להתעלם ממנו. משום מה נדמה לי שהמכשיר - בשבתו כמייצג העולם - מעדיף את אלו המעבירים אותו מביתם לחבר, מפני שבכך הם מנתקים עצמם מהכלל ומאפשרים את התגלגלות הטמטום מבית לבית ללא הפרעה מצדם.
הם מוותרים על הביקורת, ומוותרים על הכעס, ומוותרים על התסכול - ובכך מוותרים על חלק ממהותו של האדם החושב בחברה: לעזור לחבר שאינו חושב די הצורך. זה שתמיד שמח לקבל מכשיר במתנה.
