שני נודניקים רבים על בחורה

"משחקי בילוש" משנת 1972 הוא הסרט האחרון עליו חתום הבמאי המנוח ג'וזף ל. מנקיביץ'. הוא גם העניק לקולנוען האגדי את המועמדות האחרונה שלו לאוסקר, בו זכה ארבע פעמים בעבר: על הבימוי ועל התסריט של "הכל אודות חווה" ושל "מכתב לשלוש נשים". גם שני השחקנים הראשיים ב"משחקי בילוש", לורנס אוליבייה ומייקל קיין, התמודדו זה מול זה באותו הטקס. שניהם הפסידו. באותה השנה, כזכור, זכה מרלון ברנדו בפסלון על תפקידו כדון קורליאונה בסרט "הסנדק".

שלושה עשורים וחצי אחרי, הבמאי והשחקן לשעבר קנת' בראנה לקח על עצמו לעבד מחדש את "משחקי בילוש". המחזה המקורי של אנתוני שפר שהפך לתסריט, שונה לחלוטין בידי התסריטאי והמחזאי הרולד פינטר, חתן פרס נובל לספרות. ג'וד לאו הצטרף כמפיק ומילא את המשבצת של מייקל קיין. קיין העכשווי נכנס בסרט החדש לנעליו של לורנס אוליבייה. בכך סגר מעגל אישי, כאשר זכה לגלם את שתי הדמויות הראשיות והכמעט יחידות בסרט שמתרחש כולו בלוקיישן אחד.

אנדרו ווייק (קיין) הוא גבר מזדקן המתגורר באחוזה מבודדת, מלאת חידושים טכנולוגיים ועיצוב עתידני. מיילו טינדל (לאו) הוא גבר צעיר ונאה המגיע להתארח אצל הסופר המפורסם, שהמותחנים שכתב היו לרבי מכר. המארח מתחיל לעקוץ את המבקר מיד עם בואו, ועד מהרה נחשף הקשר בין הגברים - אישה ושמה מרגריט. מדובר באשתו החוקית של ווייק, המנהלת רומן עם טינדל. הזכרים למדים על הרצונות של כל אחד מהם, ופוצחים במשחק מוחות שעתיד לצאת משליטה.

כרגיל אצל בראנה חובב המחזות, מדובר בסרט עם מבנה תיאטרלי - שלוש מערכות המחולקות באופן נוקשה למדי. ועוד כרגיל אצל בראנה, הוא בוחר לספר סיפור באמצעות עטיפת שעמום בשכבות רבות של פלצנות.

זה מתחיל בפן הטכני. הסרט מכיל המון משחקי מצלמה וזוויות בלתי שגרתיות לכאורה, שבדרך-כלל לא משרתים את הסיפור, אלא להיפך. הם גורמים לצופים לשים לב לצילום, להתייחס אליו כאל גורם משמעותי, ובכך להיזכר שזה רק סרט. אם בתור צופה אני נדרש כל העת לחשוב לעצמי משהו בנוסח "וואו, איזה שוט מעניין", ברור לגמרי שזוהי הרמת ידיים של הבמאי.

בראנה יודע שאין ביכולתו להחזיק את הקהל מרוכז ודרוך במשך 86 דקות, אז הוא משתעשע עם המצלמה. לפעמים הוא מתעכב על חפץ דומם, בעוד השחקנים מדברים ברקע, נכנסים ויוצאים מהפריים לסירוגין - מהלך מאוד לא קולנועי לכל הדעות. אבל בראנה הרי כבר הוכיח השנה בסרט "חליל הקסם" שאין זה שיקול מבחינתו. הבעייתיות מתחילה כאשר ההחלטה הזו מביאה לתוצאות הפוכות מאלה שרצה להשיג. במקום לספק גירויים חדשים לקהל, הצילום האמנותי-כביכול רק משעמם אותו.

את הנימה הפסבדו אינטלקטואלית תוכלו למצוא גם בנראטיב. הסיפור עוסק בשני גברים שוביניסטים במהותם, ששוכחים בשלב מסוים שהתחרות ביניהם נערכת על ליבה של אישה. הטריגר שהתחיל את קרב הגלדיאטורים השכלתני, קרי הגברת עצמה, כלל לא נראה בסרט. בנוסף, התפניות העלילתיות צפויות עד כאב במקרה הטוב, וגם הן לא מסוגלות להשאיר את הצופה מרותק למסך.

שני השחקנים הראשיים בהחלט מתפרעים ככל שניתן להם ומתנפלים על הדמויות שלהם בתאווה רבה. אך העולם, או יותר נכון הבית, בו מתנהל המאבק ביניהם, מונע מההופעות שלהם להיות גדולות ומרהיבות. כך שהרימייק של "משחקי בילוש" מלא באסתטיקה חסרת משמעות, שאינה תחליף הולם לתוכן. בשנה הקרובה ישוב בראנה לשחק, וזה יקרה בסרט "ואלקירי". ואולי טוב שכך.