שלוש ארבע חמש וחצי זוכרים? נו, התוכנית ההיא ששודרה בשנות ה-80 בשעה 17:30 (איך לא?), ובה ששי קשת ויונה אליאן, הזוג היפה של כל הזמנים בתרבות הישראלית, הקימו לתחייה סיפורים ושירים בדרך תיאטרלית במיוחד? נזכרתם? טוב. לא נזכרתם? אז הדי.וי.די החדש של השניים יזכיר לכם. יפים וחטובים, ממש כמו אז, יוצאים ששי ויונה להרפתקה חדשה: הנגשת גדולי סופרי הלאום לדור הצעיר. הפעם, במקום צ'ומפי החמור ואינשם החייזר, מתלוות אל הזוג המלכותי הבובות פנדה וחצי.
היוצר עמו בחרו השניים להתחיל את סדרת הקלטות הוא לא אחר מאשר המשורר הלאומי - חיים נחמן ביאליק. ביאליק זוכה באחרונה למגוון החייאות נפלאות (הדי.וי.די "
רוץ בן סוסי" עם ציורי החול הקסומים, הצגת המחול "
חלום ביאליק" של תיאטרון גושן, ועוד) אך לא ממש מוצדקות.
למען האמת, ביאליק לא ממש צריך החייאה. כיוון שהחומרים בהם עסק הם מהסוג האנושי הבסיסי, כיוון שהעברית שבה השתמש היא אוצר לאוזניים וכיוון שהיטיב כל-כך להבין לנפש הילדים, הרי שהחומרים רלוונטיים גם היום. להוכחה נסו להתחיל את השיר רוץ בן סוסי, ומיד ישלימו זאטוטים שימצאו בסביבתכם את ההמשך. מה שכן, תמיד נעים להרחיב את היריעה ולהכליל בחומרים המושמעים גם כאלו שנדחקו קצת הצידה ברבות השנים.
בדיוק לזה ציפיתי כשהכנסתי את הדי.וי.די. למכשיר, אבל זה לא בדיוק מה שקרה. והדיוק הוא כאן הנקודה. על-גבי הקלטת מוזמנים הצופים: "להצטרף לחוויה מופלאה של מיטב הסיפורים והשירים של חיים נחמן ביאליק". בתקליטור מובאים שני סיפורים (אלוף בצלות ואלוף שום ושלמה המלך והדבורה) ומספר שירים. שני הסיפורים מוצגים בעושר תיאטרלי רב, תפאורות מגוונות ותלבושות מקסימות. המוזיקה המלווה את הטקסטים המחורזים נעימה, קצבית ויש להניח כי תחייה כל טקסט באשר הוא.
ששי ויונה מצידם עושים את המלאכה היטב. קודם כל הם בגיל המתאים: לא משדרים סבא וסבתא, אבל בהחלט מעבירים תחושה של דמויות שנמצאות בשטח מספיק זמן כדי לדעת על מה הן מדברות. ששי מנדב את הקול העמוק והחם לשירים. יונה, בחזות הקסומה שלה, מכניסה המון רוך ועניין לסצינות השונות, וביחד הם מחליקים לתוך התפקידים בתיאטרליות נעימה ומוקפדת.
אז מה בכל זאת הבעיה? או, טוב ששאלתם כי אני בדילמה רצינית. מצד אחד, התקליטור החדש מחזיר את ביאליק אל סדר היום של הילדים. מצד שני - זה לא ממש ביאליק. החריזה אומנם קולחת ומצליחה לשמור על רוח שפתו העשירה של המשורר הלאומי, אבל זה לא הוא. ולכן אני רק מעלה שאלה: אם רוצים להכיר לילדים את ביאליק, למה לתת להם חרוזים של נוגה אלגום? נכון, אפשר לומר שהעברית של ביאליק גבוהה מדי, שיקספירית אפילו, והילדים יסתלקו ממנה כהרף עין. לטוענים כך אני מציעה לבקר ב"עוץ לי גוץ לי" של שלונסקי ולחזות בפלא ההתאהבות של הצעירים בשפה העברית. מה גם שהטקסטים של נוגה אלגום לא ממש פשוטים, בטח שלא ניתנים להבנה כשהם מושרים במהירות מסחררת.
ומי בדיוק לקח לעצמו את החירות להחליט שהמשפט של אלגום: "חסר בו תבלון קל שבקלים" טוב יותר מהמשפט הביאליקאי "כאילו הוא חסר תבל מן התבלים". לחלוטין אני מבינה את הדילמה - אם רוצים שיכירו את ביאליק, מותר קצת לכופף ולשנות. אבל אז, בואו נודה, לא מכירים את ביאליק. אולי העיבוד שומר על רוחו של המשורר, אבל, אין דרך קלה לומר זאת: זה לא ביאליק. אגב, שירי המשורר שהתקליטור מבטיח מתכנסים לכדי מחרוזת אחת בלבד בסוף, ותרמו גם הם לתחושת ההחמצה הכללית שיצאתי עמה בסוף הצפייה.
יחד עם זאת, מוכרחים להודות שעפרי בת השבע וחצי הבינה מצויין את הסיפורים וענברי בת השנתיים וחצי מזמזמת את "התדעו ציפורים הדרך לשם". אם המטרה היתה להגיש לצופים סיפורים עממיים בעלי מוסר השכל יכולתי לחיות עם זה בשלום. בעלי היקר, שכבר רגיל להתלהמויות המוזרות שלי נוכח נושאים הקשורים בשפה ובספרות העברית מציע לי גישה חדישה: "גם על התנ"ך עשו עיבודים. תחשבי שביאליק עלה לרמת הטקסט המקראי". תודה, זה נחמד, אבל לטקסטים המופלאים הללו יש אבא. קוראים לו חיים, חיים נחמן ביאליק.