קלגסי הצבא הסורי בעיר קמישלי, שהקישו באישון-לילה על דלתות בתיהן של ארבע המשפחות היהודיות, לא הפתיעו את דייריהן. אלה כבר הורגלו לכך בלילות האחרונים: פעמים מספר בכל לילה, ללא הודעה מוקדמת, נהגו החיילים הסוריים לערוך אצלם "מפקד", שמא חסר, חלילה, מישהו מהם.
גם באותו לילה, כבלילות קודמים, לווה ה"מפקד" בבעיטות, הפשטת בני המשפחה מבגדיהם וקללות, כשעל הכוונת היו, הפעם, הנשים שבמשפחות היהודיות. האשמה שהוטחה נגדן היתה חמורה: ביזת זהב וסיוע לבעליהן להבריח את הגבול. כבר למחרת היום הובלו הנשים לבית-דין צבאי. העונש שהוטל עליהן היה כבד: חמש שנות-מאסר.
מנותקים מהעולם
דבר מאסרן של ארבע נשות הקהילה היהודית בקמישלי, שעל הגבול בין סוריה לטורקיה, היא הידיעה האחרונה שהגיעה משם, בדרך-לא-דרך, שכן מעטות מאוד הידיעות על גורלה של קהילה זו ומסך כבד של דממה ירד עליה. 450 יהודיה, שאולי עוד נותרו בה לפליטה, מנותקים למעשה מן העולם החיצון. לתיירים ולעיתונאים אסורה הכניסה אל הגטו היהודי של קמישלי.
ובכל זאת, קומץ קטן של ידיעות על הקהילה הקטנה מסתנן מפעם לפעם החוצה. כך, למשל, ידוע כי זמן קצר לפני שהושלכו הנשים היהודיות לכלא - שוחררו בעליהן, לאחר שריצו עונש של חמש שנות-מאסר. אלא שכותלי הכלא עשו את שלהם: האסירים היהודים יצאו משם כשדעתם נטרפה עליהם.
גזירות קשות
מן הידיעות האחרונות מתברר כי יהודי קמשילי מצויים במעצר-בית ואינם מורשים לעזוב את העיר, אפילו לצורכי ריפוי דחוף. עם שקיעת החמה הם חייבים להסתגר בבתיהם, שם נערכת, מדי לילה, ביקורת-נוכחות.
עשרה קבין של סבל ירדו על יהדות סוריה ותשעה מהם נטלה קהילת קמישלי. בית הכנסת היחידי של הקהילה הוחרם על-ידי הצבא הסורי והוא משמש אורווה לבהמות. הוחרמו גם כל חנויותיהם של היהודים ועל בעליהן נאסר לעסוק במסחר, שהוא מקור-פרנסתם היחיד. אסור להם גם לבוא במגע עם האוכלוסיה המקומית.
רק אחרי פניות מרובות לשלטון המרכזי בדמשק התירה הממשלה הסורית לנדבן אמריקני, שהוא עצמו יוצא קמישלי, להעניק סכום-כסף לעזרת הקהילה הנדכאת. אך השלטונות, שקיבלו את התרומה לידיהם, חילקו למשפחות היהודיות סכומים זעומים בלבד. במצב זה אין תימה שיהודים החלו לברוח. רבים נתפסו והושלכו למרתפי-עינויים.
כופר-נפש
סבלם של היהודים החל זמן רב לפני מלחמת ששת הימים. מאז החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, הגבילו שלטונות-סוריה, בהדרגה, את תנועתם: המישרות הממשלתיות נשללו מהם ושוב לא יכלו לצאת ולבוא כרצונם.
זמן מה לפני מלחמת ששת הימים התירו השלטונות ליהודי קמישלי להגר לארצות שמעבר לים, ובמיוחד לארגנטינה. היהודים השתמשו בהיתר החד-פעמי, תוך ויתור מפורש על רכושם ואזרחותם הסורית. אך בהיתר זה היו שני סעיפים מכבידים: על אלה שטרם הגיעו לגיל 45, הוטלו דמי-כופר בשל אי-שירות בצבא. עוד הוטל עליהם לשלם "חובות" לממשלה - חובות שלא היו ולא נבראו כמובן.
רק מעטים, שעוד נותר בידם רכוש כלשהו ומעט כסף, עמדו בתנאים ה"ליברליים". הרוב הגדול לא יכול היה לעמוד בהתחייבויות הכספיות, וכך ביטלו השלטונות את היתר היציאה. כיום נחשבים בני הקהילה היהודית כאזרחים "מדרגה שנייה" וכבוגדים. הם אינם נהנים מזכויות האזרח כיתר התושבים. רבים מהם יושבים בכלא ובמקרים רבים הושלכו משפחות שלמות לבתי הכלא.
ימים טובים
יהודי קמישלי, צאצאי קהילת נציבין המפוארת, ידעו ימים טובים יותר. הם התיישבו בעיר עם הקמתה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, והתערו עד מהרה בחיי הכלכלה והחברה. קמישלי היתה מושבה, שבה התרכזו מוסדות השלטון, בתי המשפט, משרד הפנים, המשטרה, מרכז רפואי ומחנות-צבא צרפתיים. היא קישרה את כפרי צפון-סוריה ומדבר אל-ג'זירה והיוותה צומת-דרכים לעירק ממזרח ולטורקיה מצפון.
היהודים יצרו לעצמם דפוסי-חיים שונים משל יתר התושבים. הם שמרו על מסגרת-חיים עצמאית ובנו לעצמם בתים, שהיו מחוברים זה אל זה. הקהילה היתה משפחה אחת. הם בנו בית-כנסת מרכזי גדול ויחיד, שהיווה בשביל הקהילה מרכז רוחני ושימש למיפגשים חברתיים. כיום הפך, כאמור, בית הכנסת המפואר לאורווה וחייהם של מתפלליו לשעבר - לגיהנום.
