בית המשפט העליון דחה בקשה של חברת הבנייה "ונונו דני" להתיר לה לערער בשנית על העונשים שהוטלו עליה ועל מנהלה דני ונונו בגלל שפיכת פסולת בשטח פתוח באזור הרצליה.
החברה, מנהלה, מנהל עבודה ונהגי משאיות הועמדו לדין, לפי חוק שמירת הניקיון וחוק רישוי עסקים, עקב תלונה של המשרד לאיכות הסביבה כי באוגוסט 2002 בלילה, שפכו כמה נהגי משאיות פסולת בניין, על-פי הזמנת והנחיית חברת ונונו דני וממלאי התפקידים בחברה.
בית משפט השלום הרשיע אותם בעבירות לפי חוק שמירת הניקיון וזיכה אותם מעבירות לפי חוק רישוי עסקים. על החברה הוטל קנס בסך 120,000 שקל, על מנהל החברה הוטל קנס בסך 40,000, על מנהל העבודה הוטל קנס בסך 15,000 שקל, ועל נהגי המשאיות הוטלו קנסות בסך 7,000-8,500 שקל ופסילת רישיונות הנהיגה על תנאי.
הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי והוא דחה את הערעור ואת טענת הנאשמים כי השליכו אדמה נקייה ולא פסולת בניין, וזאת על סמך העדויות והקביעות העובדתיות של בית משפט השלום. עיקר טענתם של הנאשמים הייתה כי הנחת חומר - גם אם הוא פסולת בניין - לצורך שימוש עתידי בבניית סוללה אקוסטית, אינה מהווה השלכה ולא מתקיים היסוד העובדתי של עבירת השלכת פסולת. אבל ברוב דעותיהם של השופטים יצחק כהן ואסתר הלמן נדחתה הטענה. בדעת מיעוט היה השופט אברהם אברהם.
על כך הוגשה בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון. השופט סלים גו'בראן קיבל את טענת עו"ד אליעד וינשל מפרקליטות המדינה שייצג את המשרד לאיכות הסביבה, וקבע כי הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אלא היא מכוונת נגד קביעות עובדתיות שלפיהן החומר שהובל והושלך היה פסולת בניין ולא אדמה נקייה.
לפיכך, קבע השופט כי אין כל הצדקה לערעור שני. השופט הוסיף כי המבקשים לא הגישו את המסמכים והעדויות המצויים בידם, שהיה בהם להוכיח מהו החומר שהובל ומטרתו. השופט הוסיף כי גם לגופו של עניין, דין טענתם להידחות, שכן הגדרת "פסולת בניין" בחוק שמירת הניקיון, היא הגדרה רחבה, וכוללת גם "ערימות אדמה וחלקי הריסות של מבנים".
