מזוז חוייב לחשוף החלטות בהן גנז תיקים

בית המשפט הורה (יום ג', 19.2.08) למשרד המשפטים לחשוף את כל ההחלטות שקיבלו בכירי המשרד בשבע שנים האחרונות בנוגע להעמדה או אי-העמדה לדין על עבירות של העלבת עובד ציבור וזילות בית המשפט. זאת בהקשר להליך פלילי המתנהל נגד עורך אתר אינטרנט מנהיגות יהודית, אליצור סגל, העומד לדין בגין העלבת עובד ציבור בתקופת ההינתקות - הרב הראשי לצה"ל דאז ישראל וייס.

שופטת בית המשפט לעניינים מנהליים מוסיה ארד פסקה כי על משרד המשפטים למסור לבא-כוח "המרכז המדיני לישראל", עו"ד יצחק בם, סניגורו של סגל, מידע מכ-1,260 תיקים. המדובר בעיקר בהחלטות שהתקבלו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, והמשנה לפרקליט המדינה, שי ניצן.

גינה את הרב וייס

ההחלטה נוגעת לפרשת העמדתו לדין של סגל בגין פרסום מאמר באתר מנהיגות יהודית בתקופת ההינתקות. במאמר, גינה סגל את תפקודו של הרב וייס, וטען כי בשתיקתו ובחוסר הגינוי שלו את ההתנהלות בתחומים מסויימים בצבא הינו כ"מסייע לעבירות חמורות ביניהן רצח וגילוי עריות". על כך הוגש נגדו כתב אישום על העלבת עובד ציבור.

השופטת ארד ציינה כי סגל טען טענה להגנה מן הצדק, לפיה ההחלטה להעמידו לדין "הייתה נגועה באפליה ובשיקולים זרים". כדי להוכיח את טענתו פנה למשרד המשפטים על-פי חוק חופש המידע כדי לעיין בכל ההחלטות על העמדה או אי-העמדה לדין בעבירות המגבילות את חופש הביטוי שנתקבלו על-ידי המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה מאז 1995.

המדינה סירבה בטענה כי הטיפול "מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה". המדינה הייתה נכונה להעביר לידיו את הנחיית היועץ המשפטי בדבר הגשת כתבי אישום בעבירות של העלבת עובד ציבור וזילות בית המשפט וכן "תיאור של מספר דוגמאות להחלטות בהן הוחלט להורות למשטרה להגיש כתבי אישום בעבירות של העלבת עובד ציבור או לחקור חשדות לביצוע עבירה זו ולהחלטות בהן הוחלט שלא לנקוט בהליכים אלו".

לא ניתן לאחוז בחבל בשני קצותיו

סגל סירב בעיקר לאור הטענה של המדינה בערעור על מחיקת האישום נגד נדיה מטר, שהועמדה אף היא לדין בגין העלבת עובד ציבור - יונתן בשיא. בערעור נטען כי מטר לא עמדה ב"רף ראייתי גבוה" להוכחת טענתה על אפליה לעומת מקרים אחרים משום שהצביעה על מקרים בודדים בלבד. בפרשת מטר כתבו השופטים: "על הרשויות לספק לנאשם המבקש לטעון טענה מן הצדק מידע סטטיסטי על חקירות והעמדות לדין באותה עבירה וכן חומר רלוונטי נוסף". המדינה אף הציעה לסגל עיון בהחלטות במשך שנה אחת, אך הוא סירב ועמד על זכותו לעיין בכל אלו שהתקבלו משנת 2000.

כאמור, השופטת פסקה כי על המדינה להעביר לסגל את ההחלטות משנת 2000. בהחלטה כתבה כי המדינה אינה יכולה לאחוז בחבל בשני קצותיו, "גם לטעון כי דרושות ראיות רבות ומשמעותיות לטענת הפליה וגם לטעון כי גילוי הראיות העשויות לבסס את הטענה על אפליה תכביד על הרשויות יתר על המידה".

מסירת המידע הוסיפה השופטת משרתת אינטרס חשוב שכן מדובר בהגנה על העותר במסגרת משפט פלילי. לדבריה, עבירות אלו שייחודן הוא הגבלת חופש הביטוי אינן "עבירות רגילות" וההחלטה בהן "מצריכה הפעלת שיקול דעת מיוחד על-ידי הגורמים הבכירים בפרקליטות. לא זו אף זו, כתב האישום שהוגש נגד העותר בגין התבטאות שהיא בעלת אופי ציבורי פוליטי. קרי: מדובר במקרה של עשיית שימוש בעבירה של העלבת עובד ציבור לצורך הגבלת ביטוי שהוא מסוג הביטויים הנכללים בגרעין הקשה של הביטויים המוגנים על-ידי הזכות לחופש הביטוי. בנסיבות אלו זכאי העותר לעיין במידע שיאפשר לו לבחון האם שיקול הדעת בעקבותיו נתקבלה החלטה להעמידו לדין ולהגביל את חופש הביטוי שלו הופעל כדין".

אינטרס של הציבור כולו

זכותו של סגל לעיין במידע "מקבלת משנה תוקף מקום בו המדינה עצמה שהיא זו המחזיקה במידע הנוגע לכלל ההחלטות המבוקשות וזו שהגישה את כתב האישום נגד העותר, היא גם זו שטוענת כי לצורך ביסוס ההגנה של העותר על העותר לעמוד ברף ראייתי גבוה וכי לא ניתן לעשות כן באמצעות הפנייה למספר החלטות בודדות". המדינה אינה יכולה לטעון כי על העותר להוכיח אפליה באמצעות הצגת החלטות רבות כלפיהן הוא מופלה לרעה "ומצד שני לא לאפשר לעותר גישה להחלטות אלו המצויות ברשותה".

עוד הוסיפה השופטת כי אין המדובר במידע שהוא בגדר "אינטרס פרטי של העותר אלא אינטרס של הציבור כולו".

בהחלטה ציינה השופטת כי החליטה להקצות תקופת זמן ניכרת לצורך גילוי המידע כדי לצמצם את ההכבדה על משרד המשפטים לפיכך על המשרד למסור אותו בתוך 90 יום. כמו-כן הורתה לשאת בהוצאותיו של סגל בסכום של 7,500 שקלים.