תערובת אוסקוט <br>

הבוקר התחיל בשרב מעיק, עטוף בגופיה ודבוק בזיעה. נכנסתי מהר למשרד נטול החלונות שלי לקבל קצת אוויר של מזגנים וניתוק מהמציאות. תשע שעות מאוחר יותר, אני יוצאת ומגלה יום אחר. השמיים שינו את צורתם והתמלאו בעננים שהפכו את הכול לקר יותר. אפשר לנשום. אני נדחסת לתוך ג'קט ומנערת את מטלות השעות האחרונות. האיפור כבר נמחק, המכנסיים גילו קמטים חדשים מאז הגיהוץ האחרון ונדמה לי שגם כתם של קפה התלבש לי על החולצה, כיאה ליום שגרתי. בתשע וחצי בערב קבעתי עם המורעב לקפה שיקנח את היום, לבלות זמן איכות מחוץ לקופסה שאנחנו קוראים לה בית. עד אז העסקתי את עצמי עם חברה ברחובות תל אביב בלי תוכנית מאורגנת. סיבוב שהפך אותי לרעבה, עייפה ומעט זועפת. בסופו של דבר, המורעב ואני נפגשים אחרי יום שנדמה שלא ייגמר. אנחנו נוסעים לקפה קפיש ביפו, סמוך לבית מיומנה.

אני אוהבת את יפו. רב הנסתר בה מן הגלוי. יש משהו בסמטאות שלה שתמיד מפתיע אותי מחדש. לצד בנייה מחודשת בנמל תל אביב, אנחנו מגלים את מרכז "נא לגעת". חלל גדול ומרווח אשר טומן בתוכו מציאות נעימה יותר. בתוך המרכז, ממתינה לנו חוויה של חידוד חושים. המרכז כולל תיאטרון של שחקנים חירשים ועיוורים לצד שתי מסעדות קונספט. הראשונה היא "בלק אאוט", מסעדה חשוכה שמפגישה את הסועד עם עולמו של העיוור, בעוד בית הקפה "קפיש" מעסיק מלצרים חירשים ומפגיש אותנו עם עולם של סימנים, מבטים וסקרנות גדולה.

אנחנו מתיישבים. תחילה מתנועעים במבוכה על כיסאנו. לא מבינים מה עלינו לעשות. מפת השולחן מקושטת בציורים שמחים של דמויות שמסבירות לנו איך אומרים "תודה", "בבקשה" ו"אני רעב לסנדביץ'" בשפת הסימנים. כמו כן, ישנם לוח מחיק וטוש כדי שנוכל לתקשר בכתב. במהרה, העייפות נמלטת החוצה ואני מתנערת מהיום הזה שעבר עליי. המפגש בין האוזן, לעין ולפה הוא מפגש מקורי וייחודי לישראל בלבד. המטרה כאן היא לא לעשות עניין גדול מהאדם שמסוגל לשמוע קולות לזה שנע ביקום בדממה. בסך הכול, מדובר כאן במגע בין אנשים רעבים לכאלה שמגישים להם אוכל. במקרה בלבד מדובר, בכאלה ששומעים וכאלה שיכולים רק להקשיב. המלצר שלנו, מקסים, ניגש לקבל מאיתנו הזמנה. אני מחייכת במבוכה ומתקשרת איתו באצבעות על התפריט. אני לוקחת את מנת האנטי פסטי (42 שקל) והמורעב מצביע על כריך הסלמון המעושן (35 שקל). "ולשתות?" מקסים שואל בדרכו שלו, המובנת כל כך בפשטותה, גם בלי מילים. אני מבקשת צ'אי (שרק הסימון שלה בשפת הסימנים מוציא אותי מגדרי - מדובר ביצירת טיקה על המצח) והמורעב מבקש תה.

כשהמנות מגיעות, אני כבר נינוחה הרבה יותר. אני מוותרת על הטוש ומתעקשת לדבר עם מקסים. מתוך המבוכה והחשיכה, אני מתעוררת כולי, מנערת את המודעות העצמית ומגלה את החשיבות שלהסתכל אחד על השני בעיניים מבלי לחפון ראשי בתפריט. אני מגלה מחדש כמה חיוך הוא חשוב, גם כשאת עייפה ומותשת בעשר לילה, אחרי יום שרבי-חורפי. אני מתבוננת במקסים ואנחנו יוצרים קשר בחיוך, עווית, מבט, קריצה. לפתע אני מגלה שיש כל כך הרבה הבעות שיכולות להעביר מסר גם בלי נביחות, סינונים וגישה מזויפת. אני מודה למקסים בשפת הסימנים על המנות ואף מקבלת ביטחון ומסמנת לו שהצ'אי עם הטיקה מוצא חן בעיני אבל חסר לי לחם באנטי פסטי. מקסים, נטול אטיטיוד של מלצרית זועפת ממוצעת שהפרעתי לסדר יומה, שב למטבח להוציא את מנת הלחם והחמאה. המנות חביבות, קלילות ומשביעות רצון, ממלאות בדיוק את המקום שהתפנה מכל היום הארוך הזה. פינאלה טעים.

לקינוח אנחנו לוקחים עוגת גבינה פירורים (28 שקל) שסוגרת לנו את הפינה של הרעב יפה-יפה. בין טעימה אחת לשנייה, אני סוקרת את בית הקפה הומה האדם. רבים מהסועדים יצאו זה עתה מההצגה שהוצגה על-ידי השחקנים באולם הסמוך. הרבה רעש יש כאן. אנשים מתקשקשים, מוזיקה של צלחות וסכו"ם משמיעה קולות נקישה ומלצרים מתרוצצים. כלפי חוץ, אין כאן דבר שונה. אילו הייתי נכנסת כעת לחלל העמוס, לא הייתי מנחשת לעולם שמדובר במקום חריג. אני מביטה על הסיטואציה במבט מפוכח יותר ואולי מעט יפה נפש, ומגלה שגם כלפי פנים, דבר כאן לא מוזר. תמונה יפה של אנשים שרוצים להעביר ערב עם היקרים להם, לאכול משהו קליל ועל הדרך גם מתמלאים ממנה שמוצלחת בהרבה מכל ספצייאליטה של שף: לפעמים לא צריך לשמוע כדי לדעת להקשיב.