קשיש תבע את בית החולים הדסה עין כרם בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים לאחר ששיניו התותבות נעלמו. מכתב התביעה עלה שהקשיש נותח בבית החולים בחודש מרס 2005, ולאחר שיצא מחדר התאוששות והועבר למחלקה הפנימית הקיא ושיניו התותבות נעלמו. הקשיש האשים את בית החולים ברשלנות וביקש פיצוי בעלות התותבות בסך של 6,000 שקל ובתוספת עוגמת נפש.
בכתב ההגנה טען בית החולים שהקשיש הקיא זמן רב לאחר שיצא מהניתוח כשהתותבות לא היו בפיו. כמו כן שהתותבות אבדו עקב חוסר תשומת לב והשגחה מצדו ומצד בני משפחתו. "התובע שהיה במצב שהוא מסוגל לדאוג לעצמו, היה צריך לדאוג שלא יאבד את התותבת. כל חולה שעובר ניתוח נשאל אם יש לו תותבת וניתנת לו קופסא. על החולה מוטלת האחריות להחליט מתי הוא מעוניין לחזור ולשים את התותבת בפיו לאחר הניתוח". בית החולים ביקש לדחות את התביעה.
בפסק דין שניתן בשבוע שעבר, בהעדר הצדדים, קיבלה השופטת מרים ליפשיץ-פריבס את התביעה וחייבה את בית החולים לשלם לתובע 5,000 שקל, בהתחשב ברשלנותו, בתוספת 300 שקל הוצאות משפט.
לדברי השופטת, בית החולים לא נהג בזהירות הנדרשת והתרשל במתן הנחיות מספיקות לתובע, בהתייחס למצבו לאחר הניתוח ולשימוש בתותבות. "היה על הנתבעת להבטיח או לכל הפחות להתרות בחולה, שלא יבצע פעולות שיהיה בהן כדי להזיק לו או לרכושו. אין בהנחיות הניתנות לחולים לפני הניתוח, התראה בדבר חובת זהירות הנדרשת מהחולה, להימנע משימוש בתותבות לאחר הניתוח. ראוי שתינתן אזהרה לחולה, מפני תופעות לוואי הדורשות שמירה על התותבות".
השופטת הוסיפה שעמדת הנתבעת, לפיה כל חולה מחליט על דעת עצמו אם ומתי להשתמש בתותבות, מתעלמת מצרכים מיוחדים של החולים וכופה עליהם החלטה מבלי שיהיו מודעים לתופעות לוואי של הניתוח וההרדמה. "הנתבעת אינה חייבת בשמירה על תותבות של חולים אך מנגד מוטלת עליה האחריות למסור להם את מלוא המידע על השלכות הניתוח ומצבם לאחריו ולהקטין את הסיכון לנזקים". עוד נפסק שלתובע רשלנות תורמת בכך שהודיע על האבידה כעבור 20 דקות, והפחית את הסיכויים למצוא את התותבות.
