|
|
[צילום: מסעדת Niho בראשון לציון]
|
|
|
|
|
חברה טובה שנקרא לה ד' (למרות שבפועל שמה מתחיל בג' ונגמר בת', אך לשם האנונימיות היא תזדהה מעתה ועד תום האייטם כד'), הזמינה אותי לדרינק בנ'. כלומר, 'ניהו'. "מה דרינק? איזה דרינק?" תהיתי על פשר ההזמנה. הלוא ד', שמכירה אותי כבר מספר שנים לא מבוטל, יודעת היטב שוודקה מרדימה אותי, יין עושה לי כאב ראש והמילה 'קוקטייל' עושה לי אסוציאציות לא נעימות של טוס הנקס בסרט 'פילדלפיה'. "בואי, בואי, אני צריכה פינוק אחרי הספינינג" היא שולפת את הנשק האישי שלה. לא היה לי לב להשאיר אותה מיוזעת ומורעבת. הנהנתי כקורבן אלכוהול מהזן הנמוך ביותר, העברתי לדרייב ונסעתי לאזור התעשיה הישן של ראשון לציון.
כחמש שנים חלפו מאז הייתי שם לאחרונה. אז, נהגנו לפקוד את 'נאפיס' ולאכול פיתות בולגרית זיתים כאילו אין לנו ירכיים, מצפון או עודף משקל. היום, אני מופתעת לגלות שגם בתשע בערב של אמצע השבוע, מתחם הבילויים רועש וגועש. מופתעת עוד יותר לגלות שהזדקנתי משהו. עד שד' מגיעה, אני שולחת פיהוקים אל העוברים ושבים וממתינה לה בסבלנות מחוץ למסעדת הברסארי הממוקמת לצד 'ארומה' ומול 'נאפיס'.
אני שמחה לגלות ש'ניהו' הוא לא מה שדמיינתי במוחי הצר: עוד בר סליזי, מפוקפק, בו המוזיקה רועשת, התאורה מעוורת והאווירה משתקת. למעשה מדובר בעוד להיט מבית היוצר של מסעדת 'סוהו', הסמוכה למקום. בר המסעדה מתפרש על חלל גדול למדי, המזמין את לקוחותיו לבחור בין שולחנות המעוצבים בריהוט עץ וספות עור לצד בר מלבני הממוקם במרכזה של המקום. מאוחר יותר, אנחנו מבינות שהבעלים הם ברמנים לשעבר שביססו את הבייבי שלהם על טהרת האלכוהול, אם כי אני שמחה לבשר לכל אלה שרוצים חוויה של מסעדה, ללא תחושת הפיק-אפ, שהם יכולים להשיג זאת מבלי לחשוש.
התאורה עמומה, אך רחוקה מלהיות אפלה וקודרת. גם המוזיקה שומרת על הווליום הנכון, ואנחנו מתיישבות על הבר ומצליחות לנהל שיחה מבלי לצווח את נשמתנו לבורא. פורטיס ברקע. אחר כך יגיעו גם הסמית'ס, ברי סחרוף ומאיר אריאל בשילוב עם משחק כדורגל שמוקרן על מסכי הפלזמה במקום. כסאות הבר מרופדים בעור נעים ומתהדרים במשענות לידיים ולגב, כאלה המאפשרות לשבת באופן שלא ישאיר את גבי עקום ואת ישבני חשוף לאומה. מראות גדולות מעניקות הצצה למקום כולו. מנורות ניאון תלויות במאונך לצד נברשות המעניקות תאורה צהובה, נעימה ולא מרצדת. אני מתחילה לחבב את המקום יותר ויותר. ד' משדלת אותי למשקה. אמיר הברמן מציע לי ללכת על מרטיני ספיישל או על קוקטייל פשן פסיפלורה. אני נענית לספיישל. ד' בוחרת את המסורתי שלה - מרגריטה תות. למרות שאני לא נושאת אלכוהול בגאווה, אני יונקת בהנאה את הספיישל שלי (מרטיני ביאנקו+וודקה מנדרין+סאוור+לימונדה - 28 שקל) שטעמו חמוץ, מתוק ומר בעת ובעונה אחת. בגזרתה של ד', המצב לא טוב. הספינינג עושה לה סחרחורת ואני נותרת גם עם המרגריטה תות המרעננת שלה. אין ברירה - חברה צריכה לעשות מה שחברה צריכה לעשות.
כדי לא להגיד ששתינו, כלומר שתיתי, על קיבה ריקה, אנחנו מבקשות לעכל את הכול עם טבעות קלמארי מטוגנות (36 שקל) וסלט ניהו (46 שקל). אמיר מוסיף לנו בהמלצה חמה את מנת הקריספי כרובית (24 שקל) שמוגשת ברוטב ספייסי צ'ילי ואנחנו האחרונות להגיד "לא", בטח שלא לאמיר.
וכך, אנו יושבות על הבר המרווח, אוחזות במשענות היד, מתרפקות על משענות הגב, מהנהנות לצלילי מאיר אריאל כשלא פחות משלוש צלחות גדולות חובקות אותנו. מנת הקלמארי נעלמת כלא הייתה. סלט הניהו משמח אותנו בתיבול אידיאלי (לא שוחה ברוטב, אך בהחלט מורגש), גבינת הפטה מוגשת במעטפת של שומשום שעושה את כל ההבדל ושתי פטריות פורטובלו דשנות מטוגנות בפירורי לחם מקפיצות את הסלט. המלצתו של אמיר בכל הנוגע לכרובית מוצדקת. אך מכיוון שמדובר בפוטנציאל לא נעים לגזים, אנחנו מרחמות על הנוכחים ומחליטות שלא לחסל גם את המנה הזו.
לאט לאט, אמיר מפנה את הצלחות. הבר מתחיל להתמלא ואנו תוהות אם קבוצת הבנים שהצטרפה בוהה בנו כי אנחנו הורסות או כי אנחנו פרות. מה שלא יהיה, כשאמיר מציע קינוח, אנחנו מסרבות בתוקף ומוכיחות שאולי אנחנו בהמות, אבל עם עמוד שדרה כזה גדול.
