אין להעלות עובדות הפוכות בערעור

בית המשפט העליון דחה ברוב דעות (יום ה', 7.8.08) ערעור של בעל חברה על סירובו של בית המשפט המחוזי לבטל שומות מס שנקבעו לו לפי מיטב השפיטה.

השופטות מרים נאור ואסתר חיות קיבלו את עמדת פקיד השומה כי המערער לא היה רשאי להעלות טענות עובדתיות הסותרות טענות שהעלה במשפטו. השופט יוסף אלון סבר, בדעת מיעוט, כי היה מקום לקבל חלקית את הערעור. המערער, רונן פרוינד, חויב לשלם לפקיד השומה שכר טירחת עורך דין בסך 20,000 שקל.

מפסד הדין עולה כי פרוינד הקים ב-1992 את חברת ט.ר.ת שיווק בע"מ, וניהל אותה עד להפסקת פעילותה בסוף 1994. בדוחות הכספיים לסוף שנת 1992 נרשמה לזכותו כבעל מניות התחייבות שוטפת בסך 1,656,969 שקל. בשנת 2000 הודו והורשעו פרוינד, חברת ט.ר.ת וחברה נוספת בניהולו, טומיפלסט בע"מ, בעבירות מס בשנים 1995-1993, ובהן הוצאת חשבוניות פיקטיוויות במיליוני שקלים והשמדת ראיות (פנקסי חשבוניות).

פקיד השומה תל אביב 4 ערך השוואה בין שתי הצהרות הון שהגיש פרוינד, לסוף 1989 ולסוף 1998 ומצא כי פרוינד לא הצהיר על השקעתו בחברת ט.ר.ת, שכנגדה נרשמה, כאמור, לזכותו בספרי החברה יתרה בסך 1,656,969 שקל. לפיכך תיקן פקיד השומה את ההון המדווח של פרוינד ליום 31.12.98, והוסיף לו 1,656,969 שקל. כמו-כן הוסיף להון המדווח 438,328 שקל בגין הוצאות מחייה משוערות. בסך-הכל קבע, בהעדר הסבר אחר מצד פרוינד, כי בתקופת ההשוואה שבין שתי הצהרות ההון נתגלו הפרשי הון בלתי מוסברים בסך 2,235,916 שקל. פקיד השומה סבר שהפרשים אלה הם הכנסות לא מדווחות לשנות המס 1997 ו-1998, והוציא על כך שומות לפי מיטב השפיטה ב-20.12.01.

פרוינד ערער על שומות אלה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. הוא טען כי היתרה לזכותו שנרשמה במאזן חברת ט.ר.ת לשנת 1992 אינה משקפת העברת כספים במזומן ממנו לחברה אלא העברת סחורה, מלאי ורכוש קבוע משתי חברות (טומיפלסט בע"מ שבבעלות אביו ותומר פלסט בע"מ שבבעלותו), שהתמזגו לחברת ט.ר.ת. כמו-כן טען כי לא ידע מה התרחש בחברת ט.ר.ת, שכן אביו המנוח הוא שניהל אותה. אשר להוצאות המחייה המשוערות שייחס לו פקיד השומה, טען המערער כי הסכום מופרז ואינו תואם את רמת חייו בפועל.

בפסק-דין שניתן ב-24.7.05 דחה בית המשפט המחוזי את טענותיו וקבע כי הוא לא הרים "ולו במעט שבמעט" את נטל השכנוע המוטל עליו לבסס את עמדתו.

הרחבת חזית פסולה

בערעור שהגיש, באמצעות עו"ד יובל קינן, לבית המשפט העליון על פסק הדין, השלים פרוינד עם ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, אך טען כי משקבע בית המשפט שהוא הלווה לחברת ט.ר.ת סך של 1,656,969 שקל ב-1992 היה על פקיד השומה לייחס חלק זה מן הגידול הבלתי מוסבר בהונו לשנת המס 1992 ולא לשנות המס 1997 ו-1998 כפי שעשה. עוד טען כי בהתחשב בכך ששומת המס לשנת 1992 כבר הפכה סופית והיא שנה "סגורה" לא ניתן עוד לחייבו במס בגין הכנסה המשויכת לה.

פקיד השומה טען, באמצעות עו"ד יורם הירשברג, כי יש לדחות על הסף את טענות פרוינד בעניין ייחוס הכנסתו הבלתי מדווחת לשנות המס 1997 ו-1998 משום שהשמיע אותן בפעם הראשונה בערעור, ומדובר בהרחבת חזית פסולה.

בתגובה טען פרוינד כי מאחר שבהליך הקודם הכחיש כל גידול בלתי מוסבר בהונו, לא ניתן היה לצפות ממנו כי יטען כבר אז טענה עובדתית סותרת שלפיה יש לייחס את הכנסתו הבלתי מדווחת גם לשנים ה"סגורות". משנדחו טענות אלה בבית המשפט המחוזי, אין עוד כל מניעה להעלות את טענותיו החלופיות בשלב הערעור.

טענות עובדתיות חלופיות- אסורות

בפסק הדין של הרוב, שדחה את הערעור, כתבה השופט חיות כי האיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות מעוגן בתקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי, והיא חלה גם על ערעורי מס הכנסה הנדונים בבית המשפט המחוזי. "הרציונאל שביסוד איסור זה עניינו בתקנת הציבור ובמדיניות שיפוטית ראויה המבקשת לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ולהקים מחסום מפני שימוש לרעה בהליכי משפט", כתבה השופטת.

בענייננו בחר פרוינד לטעון בשלב ההשגה וכן בערעור לבית המשפט המחוזי כי הגידול בהון שיוחס לו בגין ההלוואה לחברת ט.ר.ת ובגין אומדן הוצאות מחייה לא היה ולא נברא. בית המשפט המחוזי סבר כי הוא לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת טענותיו אלה, ולכן דחה אותן. "העובדה כי קו הטיעון שבחר להעלות לא התקבל, אינה מפיגה את האיסור החל על העלאת טענות עובדתיות חלופיות, ואין בה כדי להכשיר העלאת טענות עובדתיות חלופיות בשלב הערעור לאחר שאלה לא עלו בבית המשפט המחוזי וממילא לא הובאו שם ראיות לביסוסן", כתבה השופטת.