עיר החטאים

הפועל תל אביב זכתה ב-40 השנים האחרונות בארבע אליפויות. מכבי תל אביב זכתה ב-30 השנים האחרונות בארבע אליפויות. אליפות בערך כל תשע שנים לקבוצות התל אביביות המכונות "גדולות". ב-10 השנים האחרונות כל אחת מהן זכתה פעם אחת בלבד באליפות.

בית"ר ירושלים זכתה שש פעמים באליפות ב-25 השנים האחרונות. מכבי חיפה 10 פעמים. ב-25 השנים האחרונות, בדור האחרון, חיפה זוכה באליפות כל שנתיים וחצי בממוצע, בית"ר כל ארבע שנים. ההנחה כי בישראל פועלות ארבע קבוצות "גדולות" שמתחרות על התארים היא מוגזמת. יש אולי ארבע קבוצות גדולות מבחינת נפח אוהדים, נפח תקשורתי, תקציב ומסורת. בפועל בישראל בדור האחרון יש שתי קבוצות גדולות. חיפה ובית"ר. מכבי והפועל תל אביב אינן באמת מתחרות על האליפות כבר די הרבה זמן.

פתיחת העונה הנוכחית לא מרמזת על שינוי ביחסי כוחות. אולי הורדת הנקודות והפתיחה המבולבלת של בית"ר מורידים אותה כעת, אך התל אביביות אינן מסתערות על הוואקום שנוצר. שתיהן סיימו בשבת בתיקו אפס עלוב. למכבי תל אביב יש תקציב גבוה מזה של מכבי חיפה והיא לא מפגינה את זה בביצועים על הדשא. יש לה לא פחות אוהדים מלחיפה, ואוהדי הפועל תל אביב הם בוודאי כוח עצום עבור המועדון, כפי שהוכיחו כאשר הקימו קבוצת כדורסל (אוסישקין). כלומר, לתל אביביות הגדולות אין שום תירוץ לכישלון הכמעט קבוע שלהן לזכות באליפות בעשורים האחרונים. יש להן תקציב, קהל, מסורת, כיסוי תקשורתי, כל מה שנדרש ממועדון גדול. ועדיין ההישגים שלהן לא רחוקים מאלו של בני יהודה.

המכנה המשותף לשתי הקבוצות הוא אחד: שתיהן מייצגות לכאורה את העיר תל אביב. וקבוצת הספורט הפופולרי התל אביבית היחידה שמצליחה בשנים האחרונות היא מכבי בכדורסל, שהיא מאז 77 אינה באמת קבוצה "תל אביבית". מאז הניצחון בווירטון מכבי היא קרובה יותר להיות מעין נבחרת ישראל מחוזקת בזרים מעולים ומגובה בתקציב שאינו קשור לישראל. רוצה לומר, העיר תל אביב, המטרופולין הגדול, העשיר והבולט בישראל, לא מצליח להוציא מעצמו קבוצת ספורט מוצלחת. ההפך הוא הנכון: מטרופולין תל אביב מוציא קבוצות ספורט עם ביצועים עלובים ביחס לתקציבן.

ההנחה שלי הייתה כי הסיבה לכך היא שעיר תוססת תרבותית כמו תל אביב לא מייחסת חשיבות לענף מקולקל ולא תוסס כמו הכדורגל הישראלי. יש לה הרבה יותר דברים להציע ולכן היחס לכדורגל מתרכז בכמה שכונות בדרום העיר ומחוצה לה - ראשון, חולון בת ים, משם מגיעים מרבית אוהדי הקבוצות. אולם ערים תוססות לא פחות, כמו לונדון, מדריד, ברצלונה, מינכן, או מוסקבה, כן מצליחות להוציא קבוצות ספורט מצליחות. דמיינו שלונדון לא הייתה כלל קוראת תיגר על תואר האליפות האנגלי. לא ארסנל, לא צ'לסי. זה הרי בלתי נתפס.

המטרופולין הגדול מושך את המשקיעים הגדולים בזכות היותו פתוח יותר, מכוסה תקשורתית יותר, בעל אוכלוסיה אמידה יותר שיכולה לרכוש כרטיסים ומוצרים נלווים. גם לקבוצות התל אביביות נמשכו משקיעים כקבוצת תאומים וקבוצת מופת לפני כעשור, וכעת אלכס שניידר. לתל אביב נמשכים השחקנים הטובים ביותר כי היא גם מציעה את התנאים הטובים ביותר לאדם צעיר שיש לו כסף, כמו כדורגלן.

הנחה נוספת לכישלון התל אביבי הספורטיבי היא אפשרויות הבילוי בעיר. שחקנים מבלים - כמו הטענות שמשמיעים כעת בהפועל לעמרי קנדה ובמכבי לג'ונתן אסוס - ולא מנהלים אורח חיים ספורטיבי. ובכן: גם בירושלים וחיפה אפשר לבלות. בכלל, אריק בנאדו גר באזור בילוי בצפון הישן של תל אביב וזה לא מאד משפיע על יכולתו בירושלים. אז מה כן?

ההנחה הנוכחית שלי היא יותר אמונה ממשהו מבוסס. הסיפור הגדול של תל אביב בשנים האחרונות הוא שינוי אופי האוכלוסיה שלה על-ידי עלייה דרמטית במחירי הדיור. תל אביב בשנים האחרונות למעשה מקיאה מתוכה רווקים, זוגות צעירים ומשפחות שמרוויחות פחות מ-20 אלף שקלים לחודש. על זה גם ייערכו הבחירות המקומיות בעוד שלושה שבועות: אופי העיר. והאופי הזה הולך ונעשה בורגני ואפילו חמדני. זה גורם לתהפוכות דמוגרפיות דרמטיות במבנה האוכלוסיה בעיר.

האוכלוסיה שתל אביב הולכת ונהיית שייכת לה היא יותר מגדלי אקירוב מאשר דירת שני חדרים ברחוב גאולה. לא זו בלבד שהאוכלוסיה של המגדלים אינה צורכת את הכדורגל הישראלי משום שהוא מוצר נחות; אם יש מגיע בספורט, לעיר תל אביב, שנעשתה חמדנית ומדיניותה היא אלימות כלכלית, לא מגיע להצליח בספורט. הכישלונות של קבוצותיה בעשור האחרון הן העונש על החטא שהיא מקיימת, אותו חטא שהפיל את ההון האמריקני, אותו חטא שגרר אחריו את העונשים הגדולים בהיסטוריה - חטא החמדנות.