צ'ולנט בתפוח אדמה <br>

כשחצו את הגבול לאיטליה ירדו בגבעות, כך אני מדמיין זאת, במעילים מוכתמים בוץ, לבושים זמן רב מדי, אחרי דרך ארוכה מדי. לא פרטיזנים כי אם עירונים שהורגלו לחיים מוגנים ונאלצו למצוא דרך להסתדר בזמן המלחמה. פליטים.

עכשיו הגיעו למחנה האחרון בדרך, זה שנועד לשלח אותם לארץ הזו, ושמו בצד את האפשרות שייעצרו שוב בקפריסין. בכיסיהם היו תפוחים, גזרים, צנוניות ושאריות שקיוו שלא להמשיך ולכרסם, אותן זרקו לתוך היורה המהבילה, המחטאת והמוחקת, התמקמו באוהלים, החלו מזהים פרצופים ועיירות מוצא. לאחר כמה שעות הוגש להם תבשיל סמיך סמיך. אני מדמיין אותו נמזג לקערות אמייל לבנות, ירקות פליטים התערבבו בו - ירקות שנזרקו פנימה לפני ימים וכאלו שנזרקו פנימה לפני דקות, הטעם עמוק ועתיק, אבל המרקם לא ברור, לפעמים מלפפון לא קשור, לפעמים ראש דג שכולא בתוכו טעמים עשירים. בצ'ולנט ההוא התחילו להבין שלא יהיה להם קל בכור ההיתוך הציוני אליו ישוגרו.

50 שנה לאחר מכן הייתי שם כדי לצפות בה, בביתה שבמושב החובק לולים, פרדסים וגידולי פרחים, במשק חקלאי שאינו משתלם. סבתי הייתה יושבת במטבח ורוכסת מעיים, חותכת גרון, ממלאת ומשרה, מכינה את הצ'ולנט הפרטי שלה בקפידה, בלי לחסוך בטרחה. מדי פעם זועפת על הצ'ולנט הפוליטי, הגדול יותר שזנח אותה כמלפפון לא קשור.

צ'ולנטים רבים הרחתי, ראיתי וטעמתי. חלק התעקשו שאקרא להם חמין, רובם צמצמו את האיברים הפנימיים ולא אמרו דבר על קישקע ואלזלע (חס וחלילה קראו להם מעיים וגרון ממולאים). למרות נסיוני וכשרוני להביע דעה, הבאתי אתי את אמי לתל אביב כמכינה מנוסה וכטועמת מומחית, שתגיד לי מהו הצ'ולנט המהיר הזה שמוגש קצת לפני הסופ"ש, האם כשמו כן הוא?

אני הגעתי לאבן גבירול ליד כיכר רבין על אופניי ואמי הגיעה מירושלים ברכב וחנתה בחניון גן העיר. המקום נקרא 'תפוח אדמה'. כולו צבעים בוהקים ועיצוב חדשני ונקי. על חלונו תולה שלט 'חמין בסופ"ש'. אמא לקחה חמין עם הכל - קישקע, ביצה ובקר (40 שקל לחמין קומפלט, 28 שקל רק עם ביצה), ואני הסתכלתי בתפריט הרגיל כדי לראות מה קורה מסביב ובחרתי בתפוח אדמה עם צ'ילי קון קרנה ושמנת חמוצה (26 שקל) כפשרה בין רצוני לגוון לבין תאוותי הרבה לשעועית.

קראנו בתפריט עובדות שוליות על תפוחי אדמה ועל חשיבותם בתרבות האנושית, הוספנו משלנו והתגלה פתאום שיש הרבה מה לומר על תפוחי אדמה, עכשיו עם כל משבר התבואה והקטניות, מסתבר שהאו"ם מקדם את התפוד כמזון העתיד.

ציניות אינטלקטואלית זו הובילה אותי לבחור בקבוק של מרפי'ס האירית כמשקה סמלי, כדי להזכיר לקוראינו היקרים עד כמה מסוכנת הגלובליזציה של התפוד (מדור זה יחרוג ממנהגו וימליץ לגולשים על הספר 'על פני הבריאה כולה' של רות ל. אוזקי - ספר מצוין שעוסק בדיוק בנושא זה. המערכת). אמא, חפה מציניות, הסתפקה בסודה.

את הצ'ולנט והתפוד אספנו מהדלפק על מגשי פלסטיק ולקחנו למקום מושבנו ברחוב התל אביבי הצונן. המנות מהבילות, הצ'ולנט פרוש כתבשיל על צלחת חד פעמית מהודרת, התפוד בקופסת קרטון נראה פשוט וטוב. אמא מתלהבת מכך שצלחת הפלסטיק נראית אמיתית, טועמת מהשעועית והקישקע, הם בסדר אך הבשר טוב יותר, מתובל ומבושל כראוי. או אז עלתה תמיהה אמהית לגבי הצ'ולנט כמנת מזון מהיר: "זה אוכל מזין בהגשה נעימה, חם ומשביע, אבל לא משתווה לבית. הייתי רוצה שתאכל כאלה דברים כשאתה אוכל בחוץ, אבל הייתי מעדיפה שתאכל בבית", אני טועם גם ומבין על מה היא מדברת, חסר קצת עומק בטעם, ואני נותן לה את הניצחון.

התפוד שלי מתחיל קצת תפל כשאני טועם כל מרכיב בנפרד, אבל אז אני מוסיף מלח, פלפל וטבסקו, ומערבב כדי לקבל שילוב מוצלח ביותר של שעועית שחורה קטנה בטעמה הסמיך הגרגרי שנכנס מתחת ללשון. החשק לטעם הזה מכה בי לפעמים באותה עוצמה בה אני חש את הרצון לחיות. השמנת החמוצה מעוררת את צדי הפה והחיך ומקלה את האינטנסיביות הליבידינלית שבאכילת תבשיל שעועית נטו.

תפוח האדמה הנימוח חדש לי, השילוב שלו עם השעועית הופך את הכל יחד לעיסה לכידה ומשביעה. בבשר, אם היה שם, לא חשתי.

המקוריות של מנה זו משחררת את האסוציאציות ואת הסטנדרטים לפיהם אני מבקר אותה, לעומת הצ'ולנט שלכוד במסורת ובמערכת סמלית כבדה מאוד. אמליץ בקלות על-מנת התפוד. זוהי מנה חלופית לחומוס גרגרים של שישי בצהריים, תבשילית יותר, עם נגיעה מקסיקנית (ורפי גינת טרם הוציא ממנה את האפיל של תזונה בריאה). זה מזכיר לי שוב את סבתי, כשהרגישה שהיא מותקפת על-ידי עולם ציני ואכזר הייתה מאיימת כי תפנה לרפי גינת, ושהוא יחקור, ושהוא ישיב לזוממים כנגדה מנה אחת אפיים.

בכתיבת ביקורת על תפוד וצ'ולנט הבנתי שאולי אני מאפשר לסבתא תיקון, נותן קול לירקות הנידחים בתבשיל הגדול, בעיר הגדולה. מומלץ למתגעגעים לבית אמא ו/או סבתא.