בתחום זיהום הים מצביעה הסקירה כי במקום לשמש כגורם הממשלתי שימנע זליגת שפכים לים, פועלת הוועדה הבינמשרדית למתן היתרי הזרמה דווקא לאשר את הזיהום. בשנת 2007 נדחו רק שתי פניות מתוך מעל 70. הוועדה מתירה הזרמות של חומרים רעילים ומסוכנים לים, אינה פועלת להטלת סנקציות על מזהמים אשר חרגו מתנאי היתרי ההזרמה הליברליים ממילא הניתנים על ידה, ואינה פועלת באופן נחוש דיו לחיוב מפעלים מזהמים בהיתר להתקין טכנולוגיות לטיפול בשפכים.

הנהנים העיקריים מכך הם מפעלי תעשיה שמזרימים שפכים רעילים לים. במפעלים המזהמים: אגן יצרני כימיקלים בע"מ מקבוצת מכתשים-אגן תעשיות, שבעלת האחזקות העיקרית בה היא "כור"; בתי הזיקוק באשדוד, שבעלי האחזקות העיקריים בפז הינה חברת בינו אחזקות; ומפעלי ים המלח - בבעלות חברת כימיקלים לישראל (כי"ל), הנמצאת בבעלות עיקרית של החברה לישראל.

נוסף לכל, נותן החוק חסות למפגעים סביבתיים - הוועדה לתשתיות לאומיות (הות"ל) מאפשרת תכנון מתקני תשתית מזהמים בהליך מקוצר וחסר. כגוף עוקף, מוסדות תכנון מביאים לאישור הוועדה פרויקטים ענקיים של תשתיות להם השלכות סביבתיות חמורות. הפרויקטים מאושרים ללא אפשרות אמיתית להתנגד להם, בין היתר להקמת תחנת כוח פחמית נוספת (פרויקט D).

הקמת הות"ל בחוק ההסדרים שינתה את התפישה הבסיסית, לפיה מוסדות התכנון שהוקמו מתוקף חוק התכנון והבנייה, הם שאמונים על אישור כל תוכניות הפיתוח והבנייה בישראל, תוך התחשבות בצרכים ובאינטרסים הציבוריים, ובכלל זה באינטרס הסביבתי, ונתנה עדיפות לזירוזן של תשתיות לאומית על פני שיקולים סביבתיים. בוועדה לא קיימת כל היררכיה תכנונית וייצוג הציבור, ואינטרסים מסוימים בה אינם באים לידי ביטוי או מוחלשים מראש באמצעות חוסר ייצוג הולם (הות"ל מורכב ברובו הגדול מנציגים של משרדי ממשלה). לעובדה זו משקל רב בקידום תוכניות שהיו נגנזות או משתנות אם היו בסמכותה של המועצה הארצית.

באופן פרדוקסלי, המדינה מספקת לעצמה את היכולת להיות מעל לחוק שהיא עצמה יצרה. הות"ל מאפשר למוסדות המדינה ליזום ולפתח פרויקטים של תשתיות מבלי להיות מחויב לתהליך המלא של אישורים במוסדות התכנון הרגילים. בגופים הנהנים על-בסיס קבוע מפריווילגיה זו נמצאים חברת החשמל, החברה הלאומית לדרכים, דרך ארץ ועוד.

בתחום זיהום האוויר קיים מערך חוקים דל ומיושן שאבד עליו הכלח המוביל לזיהום אויר שאינו עומד אפילו לא בתקני איכות האוויר המיושנים המחייבים בישראל. רשויות האמונות להתמודד עם הטיפול בזיהום ובראשן המשרד להגנת הסביבה, עומדות חסרות אונים מול התרחבות הזיהום. לבקשת השר להגנת הסביבה, חוק אוויר נקי החדש ייושם בהדרגה רק בשנת 2011.

הנהנים העיקריים מכך הן התעשיות הגדולות המזהמות שאינן מחויבות עדיין לתקני פליטה מחמירים - יבואני הרכב שנהנים מהיעדר תוכנית לאומית להפחתת פליטות האוויר מתחבורה ועידוד נסועה ציבורית, חברת החשמל שעדיין אינה מחויבת בתקני הפליטה החדישים למשק החשמל המעוכבים כבר למעלה מעשור.

בתחום זיהום הקרקע מצביעה הסקירה על כך שהיעדר חוק לשיקום קרקעות מזוהמות מאפשר למדינה להסיר מעליה את האחריות לטיפול מקיף בבעיה, והדבר יוצר מאות קילומטרים רבועים של קרקעות נטושות, המזהמות את מי התהום ומסכנות את בריאות התושבים החיים בסמוך.

חרף חומרת הבעיה, לא קיימת כיום חקיקה מפורשת המגדירה מהי קרקע מזוהמת, מי נושא באחריות לזיהום, מי נושא באחריות לטיפול ולשיקום ומהם מקורות המימון לכך. בנוסף, האכיפה נגד המזהמים והמחזיקים בקרקע אינה מספקת. סמכויות האכיפה והפיקוח מפוזרות בין המשרד להגנת הסביבה לבין רשות המים, ההליך התכנוני מתנהל במנותק משיקולים סביבתיים וכל התהליך אינו שקוף לציבור.

הנהנים העיקריים מכך הם המזהמים - חברות דלק, תעשיות שונות ובעלי מוסכים, שבמשך שנים זיהמו את הקרקע באין מפריע, וכעת אינן נושאות באחריות לנזקים. באופן אבסורדי, המדינה הופכת לנהנית עיקרית משום שרבות מהתעשיות שבשליטתה זיהמו את הקרקע.

בתחום זיהום מקורות המים ומשבר המים מצביעה הסקירה על כך שתקני איכות מי שפכים ממוחזרים (מי קולחין) ירודים גורמים לזיהום מי תהום למרות המלצות ועדה ממשלתית משנת 2000 לשיפורם, שאינן מיושמות, ואשר היה בהן כדי לתת מענה למשבר המים. גם היעדרה של חובה לשיקום של בארות המים המזוהמות, מאפשרת את התפשטות הזיהום אל כל אקוויפר החוף, בניגוד לצרכי השעה הדוחקים במשק המים.

חקיקה חלקית ומיושנת הובילה להחלטת ממשלה להקים ועדה בינמשרדית שתקבע תקני איכות משופרים למי הקולחים לצורך שדרוגם והרחבת השימוש בהם. תקנים אלו אמורים להיות מיושמים באמצעות תקנות מחייבות. משרדי האוצר ומשרד הפנים חוששים לעלויות הטיפול במים, ועיכובים מצד מנהל מקרקעי ישראל מובילים לכך ששמונה שנים לאחר סיום עבודת הוועדה הבינמשרדית, וחרף משבר משק המים, במדינת ישראל - תקני איכות מי קולחין בלתי מספקים, גורמים לפגיעה במקורות מי התהום ומונעים יישום אמצעי חשוב, סביבתי וזול לטיפול במשבר המים.

מבקר המדינה כבר הצביע בדוח שפרסם ב-2002 (53 ב) על כך שהכמות הבלתי מנוצלת של קולחים יכולה להמיר שימוש במים שפירים בהיקף שווה-ערך למפעל להתפלת מי ים. משמעות הדברים היא שהמדינה מקדמת באופן בלתי סביר השקעות עתק במתקני התפלה בטרם ניצלה את מי הקולחים הזולים יותר ניצול מרבי, וזאת לאור העובדה כי העלות האלטרנטיבית של מפעלי ההשבה של קולחים נמוכה בצורה משמעותית מזו שתידרש לצורך התפלת מי ים.

תחשיבים שנעשו לאחרונה על-ידי אנשי חברת "מקורות" חוזרים ומאשרים קביעה זו: ההשקעה בציוד התפלת מי ים יותר מכפולה מההשקעה בציוד לטיפול בקולחים, שיביא אותם לרמה שלישונית, וצריכת האנרגיה בהתפלת מי-ים גבוהה פי שלושה ויותר מזו הנדרשת לטיפול בקולחים.

גם שיקום בארות המים המזוהמות זול בצורה משמעותית מעלות ההתפלה. למרות זאת, למעלה ממחצית מבארות מים בגוש דן נסגרו עקב זיהום, והזיהום בהן הולך ומתפשט באקוויפר החוף, ואין אף ראשית-ראשיתה של עשייה לשיקומן.

הנהנים העיקריים מהעדפת הממשלה שלא לשפר את מי הקולחין או לשקם את בארות המים המזוהמות, ותחת זאת להגדיל את היקפי ההתפלה הם זכיינים פרטיים שנהנים כלכלית מהקמתם ומתפעולם של מתקני התפלה תמורת הבטחת רכישת המים המותפלים בידי המדינה במחיר נקוב.

זאת לצד כל אותם גורמים שזיהמו את הקרקע ומשם הגיעו אל מקורות המים, ולא נתנו על כך את הדין, בין אם בשל העדר חקיקה המגדירה את זיהום הקרקע כעבירה פלילית, ובין אם בשל הקושי באיתור אותם מזהמים כיום, שנים לאחר שבוצע הזיהום.