פיצוי לפרמדיק שנשא פצוע ונפגע בגבו

אילן אדר, 51, פרמדיק בסניף קריית שמונה, הגיש לבית משפט השלום בתל אביב תביעה נזיקית נגד מגן דוד אדום בישראל. בכתב התביעה גולל את הדברים הבאים: "ביום 21.3.98 כשהייתי במשמרת, התקבלה קריאה במוקד מד"א, שדיווחה על תאונת דרכים. בהתאם להנחיות המוקד נשלחנו, צוות של שלושה אנשים, ביניהם רופא, נהג אמבולנס ואנוכי למקום התאונה. בשעה 18:00 לערך, מצאנו פצוע מוטל על הכביש, בתוך שלולית מי גשמים. מזג האוויר באותו היום בכלל ובשעת התאונה בפרט, היה סוער, קר וגשום במיוחד, ובהגיענו למקום התאונה ירד גשם זלעפות מלווה בקור מקפיא", תיאר אדר.

והמשיך: "לאור אבחנת מצבו הגופני של הפצוע, שהיה גדול-גוף וכבד-משקל, ותנאי מזג האוויר הקשים, נדרשנו להוציאו במהירות מהשלולית ולהעבירו למקום "מוגן" ולהכניסו לאמבולנס, על-מנת לטפל בו כראוי", אמר אדר והסביר כי "כדי להכניס את הפצוע לאמבולנס, היה צורך לקבע את צווארו, להניחו על לוח גב, להעבירו למיטת האמבולנס, ואת המיטה, כשהפצוע עליה, להכניס חזרה לאמבולנס. מאחר שאנשי הצוות שהיו עימי באמבולנס, נהג האמבולנס, איש מבוגר ומוגבל מבחינה בריאותית ורופא, גם הוא אדם מבוגר, אשר על-פי הוראות מד"א אינו אמור לסייע בהרמת ונשיאת הפצועים, נפל העומס הכרוך בפינוי ובהרמת הפצוע לאמבולנס בעיקר עלי. בלית ברירה ומתוך תחושת מחויבות לעבודתי ולפצוע, התחלתי במלאכת הפינוי", סיפר.

לדבריו, תוך כדי הרמת המיטה לאמבולנס, הוא חש "בהיתפסות" של הגב שלוותה בכאבים עזים. אדר הדגיש שבהשתלמויות הוסבר שיש לעבוד עם ארבעה אנשי צוות ואם אין ארבעה אנשים יש להיעזר באזרחים שנמצאים במקום או שעל ראש הצוות לפנות למוקדן מד"א שיאתר אנשי צוות זמינים שיבואו לעזור. "באותה עת עבדו במקום שני צוותים והצוות הנוסף היה בדרכו לבית החולים ולא יכול היה לסייע. מאחר שידעתי זאת, לא פניתי למוקדן וידעתי שלא יהיה בידו לסייע". כתוצאה מהאירוע נקבעו לאדר אחוזי נכות והוא נפקד מעבודתו למשך חצי שנה.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת, שאדר לא הוכיח את התביעה ואת נסיבות התאונה ועדיו הציגו גרסאות סותרות. "האירוע, ככל שהתרחש, אינו מטיל עלינו אחריות. מדובר באירוע שגרתי ורגיל של פינוי פצוע תוך כדי עבודת אנשי הנתבעת והתובע בכללם. לחילופי חילופין, לתובע אשם תורם מכריע לקרות הנזק הנטען, שכן נוהל הפינוי היה נתון לשיקול דעתו הבלעדי". הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה.

אירוע פינוי שגרתי?

בפסק הדין חייבה השופטת חדווה וינבאום וולצקי, את מגן דוד אדום לשלם לאדר 140,000 שקל. "התובע ציין כי היו מקרים בעבר בהם נדרש לפינוי של פצועים כבדי-משקל, פינויים שעברו בשלום מבחינתו, אלא שהפעם, העניינים השתבשו והוא נפגע כתוצאה מההרמה. נוהלי העבודה במד"א לא הומצאו והנתבעת לא סתרה את גרסתו של התובע כי לא ניתנו הנחיות שיש בהן כדי לשמור על בריאות אנשי מד"א עצמם".

השופטת הוסיפה כי "בכל הנוגע להיות האירוע שגרתי, הרי שדובר ביום חורפי במיוחד ובפצוע בעל משקל רב, וניידת נוספת לעזרה לא נמצאה. מתוך כך, ברי שאין מדובר באירוע שגרתי לחלוטין. וגם אם תאמר כי אירועים כאלה אירעו בעבר, הרי שבעצם העובדה שהם קרו בעבר ובמזל לא הותירו נזק, אין כדי לאיין אחריות של המעביד". עוד ציינה השופטת כי "קיום נהלים קלוקלים בשגרה אינו מחסן מפני הטלת אחריות. הנתבעת כשלה בסתירת הטענה ולפיה לא הודרכו אנשי הצוות והתובע בכללם באשר לפתרון במקרים דוגמת האירוע נשוא התביעה. הנתבעת כשלה בהציבה את התובע בפני הסיכון לנזק עצמי תוך כדי עבודתו בידעה כי על-פי נהליה אין הרופא בצוות נדרש ליתן כתף בעבודות ההרמה, ומנגד ידעה על מגבלותיו של הנהג ובכל זאת לא איישה את הצוות באדם נוסף".

"אף מעדותו של מנהל תחנת מד"א, עלה שבעבר היו צוותים שיצאו עם שני פרמדיקים והוא והתובע היו חברים לאותו צוות. מכאן אני למדה שלא תמיד עבדו בתחנה בהרכב חסר דוגמת זה שהיה ביום האירוע. כך גם היה על הנתבעת כמעבידה של התובע להביא בחשבון שבימים גשומים יתקשו הצוותים למצוא סיוע", אמרה השופטת והדגישה כי "בהיות הנתבעת מעבידתו של התובע אין צורך להכביר מילים על חובת הזהירות המושגית שלה כלפיו ובמקרה שבפני אף הוכחה הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית. הגם שהיה זה התובע בעל שיקול הדעת במקום בכל הנוגע לפינוי הפצוע, הרי שהנתבעת לא נתנה בידו כל כלי זולת סיכון עצמו לצורך ביצוע עבודתו. אם היה התובע בוחר שלא לפנות את הפצוע עד לקבלת עזרה אפילו במחיר של נזק לפצוע, כי אז היה נטען כלפי הנתבעת שעובדיה לא ביצעו עבודתם נאמנה ובמקצועיות ראויה", ציינה.