לא קיימת עילת תביעה על "הונאה באבהות", דהיינו - כאשר אישה טוענת בכזב בפני גבר שהוא אבי צאצא אותו ילדה. כך קובע לראשונה (19.5.24) בית המשפט העליון, באומרו שהדבר מחויב מטעמי מדיניות משפטית ראויה: למרות שהתוצאה של שקר שכזה עלולה להיות קשה מבחינת הגבר - מדובר בנושאים אינטימיים אליהם לא ייכנס בית המשפט.
השופטת
יעל וילנר מזכירה, כי בית המשפט הרחיב לאורך השנים את התערבותו במרחב הזוגי-משפחתי והכיר בתחולתם של דיני הנזיקין ודיני החוזים במסגרת זו. אולם, בעשור האחרון הוגבלה תחולה זו, וכך למשל נפסק שאין עילת תביעה בגין ניאוף, בגין הסתרת נטייה מינית ובגין אי-גילוי של מידת מחויבות דתית. כאשר מדובר בתביעה בגין הונאה באבהות, על בית המשפט להדיר את רגליו מעיסוק בה, כאמור בשל מדיניות משפטית ראויה ולנוכח הפגיעה המשמעותית באינטרסים אחרים.
"כניסתו של המשפט האזרחי לעומקן וללב-ליבן של מערכות היחסים הזוגיות, עלולה להוביל לעיסוק של בתי המשפט בתביעות שאינן
מתאימות להליך המשפטי ולמאפייניו", אומרת וילנר. עיסוק שכזה יחייב את בית המשפט לפרק לגורמים את המערכת הזוגית ולהיכנס לנבכי נפשם של בני הזוג, והוא ישליך גם על ילדיהם ובני משפחתם. מדובר בפגיעה קשה בפרטיות ובאוטונומיה של הצדדים, ובפגיעה בזכויות של הילד (העלול להיקלע לאי-ודאות לגבי זהותו של אביו, וכאשר מדובר ביהודים - לחשש ממזרות) ושל אביו הביולוגי.
כנפי-שטייניץ: פגיעה קשה בילד
השופטת גילה כנפי-שטייניץ מוסיפה, כי אכן מדובר במקרה בו נגרמו נזקים מוחשיים למי שהוטעה לחשוב שהוא אביו של הילד, בדמות הטלת חובות אזרחיות ואף פליליות מול הילד. לכן, תביעה על "הונאה באבהות" אמורה לפצות אותו על נזקים אלו. אם האישה תחויב שלא להונות את בן-זוגה, יחולו החובות על האב הביולוגי. גם זכותו של הילד לדעת מיהם הוריו תומכת בהכרה בתביעה שכזאת.
אולם, ממשיכה כנפי-שטייניץ, את הכף מכריעים השיקולים נגד הכרה בעילה זאת: "גילוי כזה עלול להשפיע לא רק על גורלו של הילד, אלא גם על גורלם של קטינים נוספים במשפחה ועל גורלה של האישה. ביחס לילד, הדבר עלול להשפיע על כשרותו להינשא בדין תורה, לגזור עליו במקרים מסוימים לגדול ללא אב, ובמקרה של גילוי מאוחר - לערער את כל עולמו; הגילוי עלול לקרוע את המשפחה ולהביא להתפרקותה; והוא עלול להמיט חורבן על האישה. בנסיבות שבהן הרתה האישה מחוץ לנישואין, עלול הגילוי להביא לגינויה המשפחתי והחברתי, בייחוד בקהילות שמרניות באופיין, ובמקרים מסוימים אף להעמיד בסיכון את שלומה הפיזי ואת חייה".
בנוסף לכך, הכלים הנזיקיים והחוזיים אינם מתאימים לטיפול בנזקים הנובעים מהונאה שכזאת, מוסיפה כנפי-שטייניץ. נשאלות השאלות האם הגבר לא הפך למעשה לאב לאחר שגידל שנים את הילד, והאם וכיצד יש לנכות מהנזק את ההנאה שהייתה לו מן האבהות.
השופט
עופר גרוסקופף סבור, כמו כנפי-שטייניץ, כי שיקולי המדיניות המשפטית אינם חד-משמעיים ויש לנהוג בזהירות. הוא מסכים עם וילנר וכנפי-שטייניץ שאין להכיר בעילת ההונאה באבהות, אך לדעתו יש להותיר פתח צר לתביעה שכזאת "באותם מצבים בהם באפשרות הבעל להוכיח את התנאים המבססים עוולה של תרמית, ובכלל זה קיומו של נזק ממון מיוחד".
לדעת גרוסקופף, ברוב המקרים עשויים להתעורר קשיים ניכרים להוכחת תרמית - שהיא העילה האפשרית היחידה לתביעה בגין הונאה באבהות, הן קשיים ראייתיים והן לנוכח העובדה שמדובר בנזק לא-ממוני הקשה להוכחה וכימות. בשל כך הוא סבור, כי ניתן יהיה להגיש תביעה שכזאת אם נגרם נזק ממון מיוחד, בה בית המשפט ידון רק בצד המסחרי-כלכלי (ולא הרגשי) של הנזק, הפגיעה בפרטיות הצדדים תהיה פחותה ובתי המשפט לא יוצפו בתביעות כאלה.
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של גבר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר קיבל את ערעורה של אשתו לשעבר על פסק הדין של בית המשפט למשפחה בעיר. בית משפט זה חייב אותה לפצות אותו ב-250,000 שקל לאחר שסיפרה לו עם פרידתם בשנת 2019, כי הילד אותו ילדה ב-2014 אינו בנו. האיש טען לנזקים ממוניים בדמות הוצאות גידולו של הילד ולנזקים בלתי-ממוניים כגון פגיעה בכבודו וניתוק הקשר עם הילד. את הגבר ייצג עו"ד שלום פוריס, ואת האישה - עו"ד ורה קירשטיין.
