ביהמ"ש העליון של ארה"ב ביטל את הלכת שברון

נשיא בית המשפט העליון של ארה"ב, ג'ון רוברטס, ביטל (28.6.24) את הלכת שברון – אחת ההלכות החשובות של בית משפט זה, בנוגע לסמכויותיהן של רשויות פדרליות. הלכה זו קבעה, כי יש לתת עדיפות לפרשנות החוק בידי הרשות המופקדת על יישומו, היא אומצה בפועל בידי בית המשפט העליון הישראלי – אך בהרכב מורחב נקבע שאין ליישם אותה בישראל.

במשך ארבעה עשורים הנחתה הלכת שברון את הערכאות הפדרליות – בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט לערעורים – להעדיף את פרשנות גופי הממשל, כל עוד היא סבירה, בתיקים בהם עלתה השאלה כיצד ליישם חקיקה פדרלית. כעת אומר רוברטס, כי התברר ששיטה זו אינה פועלת ושהיא מאפשרת לגופים הפדרליים לשנות כיוון בלא אישורו של הקונגרס.

פסק הדין ניתן בידי הרוב השמרני של בית המשפט, הדוגל ככלל בצמצום מעורבותו של הממשל. בעמדתו של רוברטס תמכו השופטים קלרנס תומס, סמואל אליטו, ניל גורסוץ', ברט קוואנו ואיימי קוני-בארט. דעת המיעוט, לפיה יש להותיר את ההלכה על מכונה, הייתה של השופטות הליברליות אלנה קגן, סוניה סוטומאיור וקטנג'י ג'קסון-בראון. הפסיקה באה יממה לאחר שבאותם יחסי כוחות נקבע, כי רשות ניירות הערך אינה רשאית לנהל הליכים מינהליים כתחליף להליכים פליליים – פסיקה המצמצמת גם היא משמעות את יכולות האכיפה של הרשות המבצעת.

הלכת שברון נקבעה בשנת 1984 והעניקה לרשויות הפדרליות גמישות בקביעה כיצד ליישם חקיקה פדרלית שאישר הקונגרס. מאז השתמשו בה ממשלים משתי המפלגות בצורה נרחבת בתחומים רבים ובהם פיננסים, הגנת הסביבה, צרכנות, עבודה ועוד. בתי המשפט הנמוכים יותר יישמו אותה ברבבות מקרים, אך בית המשפט העליון החל לצמצם אותה בעשור האחרון.

תומכי הלכת שברון – ובהם ממשל ביידן – טענו, כי הקונגרס מחוקק לעיתים קרובות חוקים נרחבים ומותיר למומחי הממשל מרחב תמרון להתמודד עם בעיות מורכבות. לטענתם, ביטול ההלכה יחליש את הגופים הפדרליים ויעביר את הכוח לבתי המשפט ולקונגרס. מתנגדי ההלכה טענו, כי מדובר בהפרה של האיזון השיפוטי משום שהשופטים נדרשים מראש לתת יותר משקל לעמדת הממשל. לדבריהם, ההלכה אפשרה לגופי הממשל לשנות את עמדותיהם ולקבוע כללים חדשים בכל פעם בה התחלף ממשל.

בית המשפט העליון בישראל הקדים את האמריקני

בפסק דין מיולי 2021, בו קבע כאמור הרכב מורחב של בית המשפט העליון הישראלי שאין ליישם בארץ את הלכת שברון, תיאר אותה המשנה לנשיאה דאז, חנן מלצר, שכתב את דעת הרוב: "במקרים בהם לשון החוק איננה חד-משמעית, לרשות המינהלית נתון מתחם סבירות פרשני רחב שעל בית המשפט לכבד ולמעט להתערב בו, גם במקרים בהם קיים פירוש אחר לדין, שנראה לבית המשפט נכון יותר.

"עוד נקבע, כי הבחינה תיעשה בשני שלבים: בשלב הראשון, יש לבדוק האם כוונת המחוקק עולה באופן ברור מהחוק עצמו. אם התשובה לכך חיובית, יש ליתן ביטוי לכוונת המחוקק בפרשנות, ללא קשר לעמדה שהביעה הרשות המינהלית. אולם אם התשובה לכך שלילית, ונראה שהחוק שותק, או מעורפל - יש לעבור לשלב השני, ולאמץ את העמדה הפרשנית של הרשות המינהלית ביחס לחוק זה, כל עוד היא סבירה". מלצר ציין, כי פסק דין שברון הוביל למהפכה בביקורת השיפוטית על רשויות המינהל בארה"ב ולצמצום בהתערבות בתי משפט פדרליים בפרשנות מטעם רשויות מינהל והקטנת ההתערבות בהחלטות מינהליות בכלל.

בהמשך, צמצם כאמור בית המשפט העליון האמריקני את תחולת הלכת שברון, בפסק דין שכתבה קגן (וגם כאן תיאר מלצר את שהתרחש). היא קבעה, כי יש ליישם את ההלכה רק לאחר מיצוי של בחינה פרשנית עצמאית בידי בית המשפט, לפי כללי הפרשנות המקובלים, אשר מובילה למסקנה שההנחיה המינהלית היא אכן עמומה. הפרשנות המוצעת מטעם הרשות צריכה להיות סבירה וכזו שניתנה במסגרת הליך רשמי ופורמלי, וגובשה באופן הוגן ורציני, ולא כעמדה אד-הוק, ומשקפת את המומחיות הנתונה לה ביחס לסוגיה.

כבר אז ביקשו השופטים השמרנים לבטל לחלוטין את ההלכה, אך לא היה להם רוב. גורסוץ' טען אז בדעת מיעוט, כי מדובר בסתירה לעקרון הפרדת הרשויות, שכן פירוש הדין מסור לבית המשפט ואין להעביר סמכות זו לרשות המינהלית. לדבריו, גישת הפרשנות הסבירה מכפיפה, למעשה, את בית המשפט לרשות המינהלית ולגורמים בעלי אינטרסים, באופן הפוגע בעיקרון העצמאות השיפוטית.

עוד אמר גורסוץ', כי בית המשפט מבצע את מלאכת הפרשנות לפי כללי הפרשנות המקובלים, ואילו רשות מינהלית לא עושה זאת וגם לא הוגדרו קריטריונים ברורים לפיהם יש לבחון האם הפרשנות המוצעת שלה היא סבירה. לדבריו, הלכת שברון סותרת את עיקרון היסוד של זכות הפרט לעמוד בפני שופט ניטרלי, שכן בניגוד לגורמים מינהליים, שעשויים להיות מוטים ונגועים באינטרסים זרים, שופטים הם ניטרליים ועצמאיים, ועל כן מלאכת הפרשנות הופקדה בידיהם.

מלצר קבע אז, וכאמור זו הייתה דעת הרוב בדיון הנוסף, כי אין להגדיר מראש את המשקל שיינתן לפרשנות הרשות, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבות, תוך "הטיית האוזן" לעמדתו הפרשנית של המאסדר, כגורם בעל מומחיות מקצועית.