מה שרואים מפולין

בשעה ששורות אלו מתפרסמות, אני אמור לבקר באושוויץ ובין היתר לשוב לאתר מרד הזונדרקומנדו באוקטובר 1944. אסירים אלו, האומללים שבאומללים, מי שאולצו להכניס את אחיהם לתאי הגזים ולחלל את גופותיהם, עמדו מאחורי המרד היחיד בכל שנותיו של בית החרושת למוות הגדול ביותר שידעה האנושות. היה זה בין תאי גזים 4 ו-5, מערבה משרידיהם הידועים והמתוירים של תאי גזים 2 ו-3 המצויים בקו ישיר מן הכניסה הידועה לשמצה למחנה בירקנאו.

ישראל גוטמן המנוח, לימים גדול חוקרי שואת יהדות פולין, היה חבר במחתרת שנטלה חלק במרד. הוא הגיע לאושוויץ, דרך מיידנק, לאחר שהשתתף במרד גטו ורשה, אותו ניהלו – בתיאום רופף – הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) של תנועות השמאל והאיגוד הצבאי היהודי (אצ"י) של הימין. היה זה הביטוי הבולט ביותר, אך ממש לא היחיד, לחוסר יכולתו של העם היהודי להתאחד מול מזימת ההשמדה הנוראה ביותר בתולדותיו. למעשה, הפלגנות הייתה בשנות השואה קו מאפיין הרבה יותר מאשר האחדות. אבל באושוויץ הייתה מחתרת אחת, ללא הבדל השקפות ומוצא ואמונה ודעה.

ראו היכן אנחנו נמצאים, בעיצומו של האסון הכבד ביותר שידע העם היהודי מאז השואה. אנחנו שוב בסכנה קיומית והפעם מצד אירן ושלוחיה, ודאי כאשר יהיה לאייתולות נשק גרעיני. המצב הזה, מ-7 באוקטובר והלאה, הוא במידה רבה מעשה ידי ההנהגה הישראלית בראשותו של בנימין נתניהו. אך במקום להתייצב יחדיו מול האויבים שאינם מבחינים בין ימין לשמאל ובין דת לחילוני ובין קיבוצניק למתנחל, נתניהו עושה הכל כדי לזרוע פילוג וללבות שסע. זוהי אחת מאבני היסוד של הקריירה הפוליטית שלו, וזהו אחד החטאים הכבדים ביותר שלו כעת.

ראו את דבריו ומעלליו של נתניהו רק בשבוע האחרון. הוא ואשתו ובנו, שרים וחברים בקואליציה בראשותו ותועמלנים מטעמו תוקפים ללא הרף את צה"ל ומפקדיו – עם ובלי קשר למחדל האיום שלהם. זו אינה ביקורת בונה לגיטימית, אלא ניסיון ברור לגלגל את האחריות מן הדרג המדיני ובמיוחד מנתניהו, אל היחידים שכבר הודו באחריותם והחלו להסיק מסקנות אישיות.

לא היה כדבר הזה בתולדות ישראל, ואני בספק אם היה בתולדות העולם: מנהיג אזרחי שבעיצומה של מלחמה מאשים את הצבא – צבא העם – כדי להציל את עצמו. במקביל נתניהו מעמיק במכוון את המשבר עם ארה"ב, ומסכן במודע לצרכים פוליטיים את המרכיב החשוב ביותר באסטרטגיה הקיומית של ישראל. גם כאן, אין ספק שהוא יוצר תקדים הרסני מאין כמותו.

המלחמה אינה מפריעה לנתניהו להעמיק את הקרע בנושא אי-גיוס החרדים, תוך שבמקביל הוא וממשלתו מכבידים את הנטל על מי שכן משרתים; הם מבחינים בין דם לדם, והתגובה לפסק דינו של בג"ץ השבוע מלמדת שהם ימשיכו באותו מסלול. רבבות מפונים לא גומרים את החודש, אבל הם שופכים 700 מיליון שקל של כספים קואליציוניים. הם עומדים להטיל עלינו גזירות בגלל הבור התקציבי הענק, אך למען עצמם הם בוזזים את הקופה הריקה (כולל מאבטחי שב"כ על חשבוננו ליאיר נתניהו המטייל בגוואטמלה, וכולל דרישה לאבטחת שב"כ על חשבוננו למשפחה הקיסרית לכל ימי חייה).

והשיא: נתניהו מגיע לערוץ 14 (אגב: היחסים ביניהם כבר מזמן היו צריכים להפוך לתיק 5000), אומר "זאת העת לאחדות" – ואז משתלח במאות אלפים שמממשים זכות יסוד דמוקרטית להפגין נגד ממשלתו במטרה להפיל אותה. הוא קורא לאחדות, אבל מתחזק בכל הכוח את הממשלה הקיצונית ביותר וההרסנית ביותר בתולדות המדינה, שאפילו לפי סקרי החנופה התמוהים בערוץ שלו – אין לה רוב בציבור. מר ביטחון? מר כלכלה? מר פילוג!

השבוע מתקיים בקרקוב הפסטיבל לתרבות יהודית, זו השנה ה-33 (וכל התמונות המובאות כאן הן ממנו וסביבו). בהחלט מעודד לראות שאלפים רבים מגיעים אליו למרות המלחמה והאנטישמיות, אם כי ההשלכות של האירועים בשמונת החודשים האחרונים לא פסחו עליו. כך למשל, בחזית משרדי הפסטיבל נרשם "Free Palestine"; יד חכמה העדיפה לא למחוק אלא הוסיפה את המילים "From Hamas".

אולי במפתיע, פולין – מדינה בעלת מאות שנים של אנטישמיות ופוגרומים ושת"פ עם הנאצים – לא נפגעה במיוחד מן הגל הנוכחי. נכון שעוד לפני המלחמה היו ניצנים של התגברות האנטישמיות, אך גם כעת אין התקפות פיזיות – אולי משום שאין במדינה נוכחות מוסלמית משמעותית. בקרקוב יש קהילה פלשתינית גדולה יחסית, אשר מממשת את זכותה להפגין ואף הציבה שלטים בסמוך לכנסייה במרכז העיר, אך לא מעבר לכך.

עם זאת, מארגני הפסטיבל החליטו, בהתייעצות עם המשטרה, לבטל את האירוע המרכזי שלו: קונצרט השלום, המתקיים מדי שנה ברחוב שֶרוֹקָה שבמרכז רובע קַז'ימְיֶיז', בין המוזאון שבבית הכנסת העתיק לבין בית הכנסת של הרמ"א, ומושך אליו 15,000 איש. החשש לא היה מפני התקפת טרור, אלא שמא מישהו ייצור בצורה מילולית בהלה או מהומה, והתוצאה עלולה להיות מנוסה בה יהיו נפגעים.

בעיה אחרת ומפתיעה הייתה מכיוונם של כמה אמנים ישראלים דווקא, שסירבו להשתתף משום שהפסטיבל מקבל תמיכה כספית מסוימת ממשרד החוץ הישראלי והם לא רצו להיות מזוהים עם מדיניות הממשלה. אצל משתתפים פולנים לא הייתה צדקנות כזאת, וגם הקהל הביע אמון: ההערכה היא שעד סיום הפסטיבל בשבוע הבא יימכרו 15-10 אלף כרטיסים. אומנם הרבה פחות מאשר ה-30,000 של אשתקד, אך כאמור מחצית מהם היו בקונצרט המרכזי שבוטל.

האווירה בעיר נעימה. שלטים של הפסטיבל מתנוססים מסביב לקז'ימייז' ואיש אינו נוגע בהם לרעה. הכיפה הסרוגה שלי לא יצרה, ברוך ה' ובלי לפתוח פה לשטן, שום בעיה. חרדים לא מעטים מסתובבים באיזור, בלבוש שכמובן הרבה יותר בולט משלי, ונראה שאין להם סיבה לחשוש. בית חב"ד פתוח ברציפות בלי שום אבטחה מיוחדת, שכמותה כבר ראיתי במערב אירופה. הלוואי שיימשך כך.

"אין לי זמן להגיע לכולם", אמר השבוע בנימין נתניהו למשפחותיהם של חטופים שנרצחו ואשר אליהן לא הגיע. משפחתו של איתי חן ז"ל, שהיה אזרח אמריקני, התרעמה על כך שהנשיא ג'ו ביידן התקשר אליה לשיחה בת 15 דקות, אך נתניהו לא התקשר אפילו לדקה.

על פניו ובלי שום ציניות, נתניהו צודק. אנחנו עם למעלה מ-1,500 הרוגים – באחריות מלאה שלו – והוא באמת אינו יכול להגיע לכל משפחה, אולי אפילו לשוחח עם כל משפחה. נכון שאצל ביידן מדובר בנושא אחד מני רבים ולא בנושא החשוב ביותר שעל שולחנו, אבל ההרוגים האמריקנים הם בודדים והוא יכול להקדיש את הזמן. מעבר לכך, שביידן הוא "מענטש" ברמה שנתניהו לעולם לא יגיע אליה.

אבל בואו נראה למה לנתניהו כן יש זמן, גם במלחמה. עם יועצי התקשורת שלו הוא נפגש ב-9 באוקטובר, היום השלישי של המלחמה. בחודש האחרון הוא הקדיש שעות רבות לקידום חוק האי-גיוס וחוק הרבנים, מה שנחוץ לו מאוד מבחינה פוליטית. ואלו כמובן דוגמאות בודדות בלבד. לעומת זאת, נתניהו בורח בצורה שיטתית מאירועים בהם הוא עלול להיתקל בביקורת – כמו טקסי יום העצמאות ויום ירושלים.

כולנו יודעים שזמן הוא במידה רבה עניין של בחירה, וזה נכון במיוחד אצל אנשים עסוקים. המסקנה המתבקשת היא, שנתניהו בוחר את הפוליטיקה על פני החטופים ואת יוקרתו על פני חובותיו – גם במראית העין וגם במהות.

בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג הוציא השבוע צווי מעצר לשר ההגנה הרוסי לשעבר, סרגיי שויו, ולרמטכ"ל ולרי גרסימוב, להם הוא מייחס פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. לטענת בית הדין, השניים אחראים לכך שהצבא הרוסי פגע במכוון בגופם ובנפשם של אזרחים, בעת ההתקפות הכבדות של רוסיה על תשתיות אזרחיות באוקראינה בין אוקטובר 2022 למארס 2023. השניים מצטרפים לוולדימיר פוטין, נגדו הוציא בית הדין אשתקד צו מעצר בטענה לחטיפת ילדים אוקראיניים והעברתם הכפויה לרוסיה.

זאת החברה בה בנימין נתניהו ויואב גלנט עלולים למצוא את עצמם. וזה אחרי שהתובע כרים חאן שם אותם באותה הודעה עם יחיא סינוואר, מוחמד דף ואיסמעיל הנייה, כאשר ביקש להוציא צווי מעצר על-רקע מלחמת חרבות ברזל. ההרגשה שלי היא, שאם חלילה יוצאו צווי מעצר לבכירים שלנו (ויש חשש מפני צו גם נגד הרצי הלוי) – העולם יראה אותם כדומים לפוטין, שויו וגרסימוב הרבה יותר מאשר לרוצחים של חמאס. מכאן עלולה להיות קצרה למדי הדרך לכך שהיחס לישראל יהיה כמו לרוסיה: מדינה מצורעת ומבודדת, אולי אפילו עם עיצומים (גם אם לא יהיו מוכרזים ומקיפים).

ההתקפות המשפטיות הבינלאומיות על ישראל מקורן במידה רבה של צביעות המטובלת באנטישמיות. זה לא מפחית מהחובה של מנהיגינו לבדוק את עצמם ולבצע התאמות מתבקשות, וזה כמובן לא מפחית מהחובה לסתום את הפה לחבורת פוליטיקאים קשקשנים והזויים המהווים סכנה מיידית לביטחון המדינה. כל זמן שהם – ובראשם נתניהו – לא עושים זאת, גם הם נושאים באחריות למה שעלול לקרות להם ולנו.

א. אני לא יודע מה ומתי יניבו מכתבי האזהרה של ועדת גרוניס בפרשת הצוללות. אני כן משער, שיש להם תוצאה מיידית וברורה: אם היה איזשהו סיכוי שבנימין נתניהו יסכים מתישהו ואיכשהו להקים ועדת חקירה ממלכתית למלחמה, הוא התפוגג. שתי הוועדות האחרונות (מירון והצוללות) יצאו נגדו; אין סיכוי בעולם שהוא יקים מרצונו ועדה שלישית.

ב. הדיווח לפיו שרה נתניהו אמרה למשפחות חטופים שבכירים בצה"ל מתכננים הפיכה נגד בעלה (ושאותו לא הכחישה לגופו), מצטרף לתיאוריות הקונספירציה שמפיץ יאיר נתניהו. אולי הגיע הזמן לבדוק לעומק את המצב הנפשי של בני המשפחה ואת ההשפעה שלהם על העומד בראשה. זה כבר מזמן לא אנקדוטות רכילותיות; זה ביטחון המדינה וחיי תושביה.

ג. במרחק של 10 ק"מ בלבד מקיסריה מביאים היום למנוחות שני אחים תושבי ג'סר א-זרקא שנרצחו אתמול. בשבוע האחרון נרצחו ברחבי ישראל שמונה בני אדם. במגזר הערבי נרצחו מתחילת השנה למעלה מ-100 בני אדם, שזה עוד יחסית טוב לעומת השיא של קרוב ל-240 בכל השנה שעברה. בעוד המשטרה, תחת העבריין המורשע איתמר בן-גביר ובחסות הנאשם בנימין נתניהו, הופכת ליותר ויותר אלימה ויותר ויותר פוליטית - היא והדרג המדיני ("אני לא עציץ") נכשלים במשימה מספר אחת: להבטיח את חיי התושבים.