אריה אסולין הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב, בעבירות של נהיגה בשכרות ותחת השפעת סמים מסוכנים, וכן בעבירה של נהיגה בקלות ראש.
מכתב האישום עלה שב-23.11.07, בשעה 00:30, נהג אסולין ברכב מאזדה כשהוא שיכור, ונעצר על-ידי שוטרים בגין עבירת תנועה. אסולין הסכים לבצע בדיקת ינשוף שלא צלחה ומיד לאחר מכן התבקש לתת דגימת דם לצורך בדיקת שכרותו אך סירב. ב-10.3.08 הורשע על יסוד הודאתו במיוחס לו ונדון ל-10 חודשי פסילה בפועל (בניכוי פסילה מנהלית), 5 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים ו-6 חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים.
המדינה: "חרדת מחטים" - פסולה
בכתב ערעור שהגישה המדינה לבית משפט המחוזי בתל אביב נטען שעל אסולין נגזר עונש קל, ולתקופה הקצרה ממחצית פרק הזמן המינימלי הקבוע בפקודת התעבורה כעונש פסילה חובה. "עונש הפסילה בפועל הקל בצורה משמעותית וללא כל נימוק מוצדק, באופן הפוגע בתכלית החוק. בהעדר נסיבות מיוחדות היה על בית משפט קמא, למצער, לפסול את המשיב מלנהוג לתקופת המינימום החקוקה של שנתיים ימים. בית משפט קמא לא יישם את מדיניות הענישה הנקוטה בעבירות של נהיגה בשכרות, והמתחייבת מלשון הפקודה, והקל בעונשו של המשיב בלי שעיגן את זאת בנימוקים מיוחדים, כמתחייב".
המדינה הוסיפה שהטעות של בית משפט קמא נעוצה בכך שביסס את גזר דינו המקל על כישלון בדיקת הנשיפה ובכך שקיבל בהבנה את סירובו של אסולין לבצע בדיקת דם בתואנה של חרדה ממחטים. "אימוץ גישה זו, עלול להוביל להתפתחות תופעה בעלת השלכות שליליות - לעודד נהגים לנסות להיחלץ ממתן הדין הראוי בגין נהיגה בשכרות בדרך של הימנעות מביצוע בדיקות שכרות בתואנות שונות. דרך זו תוביל לתוצאות אבסורדיות: בעוד נהגים המסכימים לבדיקה ויימצאו שיכורים ייענשו בחומרה, ודווקא אלה המסרבים להיבדק ייצאו נשכרים בענישה מקלה ויינתן הכשר להתנהגותם. ההשלכות השליליות של גישה זו תשפענה גם על המעגל הרחב של הדברים: בסופו של יום, ייגרם נזק כבד למלחמת החורמה שהכריזה החברה בתופעת השכרות בנהיגה, המעמידה בסכנה רצינית ומוחשית את כלל הציבור".
אסולין השיב שיש לדחות את הערעור ולהותיר את שיקול הדעת בידי הערכאה הדיונית, שהתרשמה ממנו ישירות ויש לה את הכלים הראויים להכריע במקרים בהם יש להקל עם נאשמים שהורשעו בעבירה של נהיגה בשכרות. "משלא נמצא ששיקולי בית משפט קמא לוקים, לא ענייניים או נגועים בשיקולים זרים, הרי המחוקק הקנה לו את הסמכות להפעיל את שיקול דעתו באשר למידת העונש הראויה ולהכריע - להחמיר או להקל, גם מעבר לעונש המינימום. בנסיבות שהובאו בפני בית משפט קמא - לאור התרשמותו ממני ומהעובדה שנטלתי אחריות על מעשיי, מהיות האירוע חד-פעמי והעדר עבר תעבורתי מאז שנת 2000, הפעיל בית משפט קמא את שיקול דעתו באופן תקין".
הקלת בית המשפט הייתה שגויה
השופטת מרים דיסקין קיבלה את ערעור המדינה. "ראשית, לאור הודאתו המפורשת של המשיב בכל המיוחס לו בכתב האישום, לרבות בממצאים שעלו בבדיקתו המתארים בהתנהגותו מאפיינים מובהקים של שכרות, שגה בית משפט קמא בקביעתו, כי אין בידיו כלים לקבוע את רמת שכרותו, אמרה השופטת והוסיפה כי "אומנם, מבחינה מספרית לא היו בפניו נתונים על יסודם ניתן לבסס את רמת האלכוהול, אך לצורך גזירת הדין די היה בהודיה בעובדות כתב האישום כדי לקבוע את מצב שכרותו של המשיב".
"שנית, בשים לב להודיה, כאמור, שגה בית משפט קמא בכך שנתן משקל לקולא לכישלון של בדיקת הנשיפה ולעומת זאת התעלם מן המשמעות המשפטית שבסירובו של המשיב לבצע בדיקת דם", אמרה והמשיכה: "שלישית, על-רקע הודיה זו יצאה שגגה מלפני בית המשפט בקביעה להעדר ראיה למסוכנות נהיגתו של המשיב, שהרי ברי כי נהג שאינו מסוגל ללכת בקו ישיר, המתנדנד בהליכתו, עיניו אדומות, לבושו מרושל והוא מתפרע, אינו כשיר לאחוז הגה ולנהוג, ולבטח נהיגתו במצב זה מסוכנת".
"בית המשפט נתן פרשנות מוטעית לסירובו של המשיב לבצע בדיקת דם, העומדת בסתירה להוראות החוק ולרוח הפסיקה. גם אלמלא הודה המשיב בכל עובדות כתב האישום ובכלל זה בהיותו שיכור בעת הנהיגה, הרי משסירב לתת דגימת דם יש לראותו כמי שנהג בהיותו שיכור ואין נפקא מינא לשאלה מדוע סירב ומה הייתה סיבת רתיעתו מביצוע הבדיקה", קבעה השופטת והוסיפה: "מה עוד, שהמשיב העדיף לא לנהל משפט ובחר להודות בנוסף על עבירה של נהיגה בקלות ראש גם בעבירה הספציפית של נהיגה בשכרות. ובאשר לרמת הענישה - אין בחוק ואף לא בפסיקה כל אזכור להקלה בעונש מקום בו ההרשעה מבוססת על סירוב להיבדק".
"האינטרס הציבורי מחייב החמרה"
השופטת התייחסה לסוגיית פסילת המינימום המוטלת על נהגים הנוהגים תחת השפעה של משקאות חריפים: "לאור ההלכה הפסוקה והצורך להילחם בתופעה של נהיגה בשכרות, גם אם אינה מלווה בעבירות אחרות (הגם שבמקרה דנן הורשע המשיב בנוסף גם בנהיגה בקלות ראש) ואפילו לא גרמה לתוצאות חמורות, אין בעובדה שהנאשם בן ה-50 מתפרנס מנהיגה, כדי להוות "נסיבה מיוחדת" המצדיקה הטלת פסילה מתחת למינימום שקבע המחוקק. במיוחד, כאשר עיון בגיליון הרשעותיו מלמד, כי לחובתו 37 הרשעות תעבורה בעבירות חמורות, בעבר ריצה עונשי פסילה בפועל, ועונשי פסילה על תנאי לא הרתיעוהו", אמרה.
"משמע, במקרה זה, לא רק שלא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתת הפסילה אלא להפך, האינטרס הציבורי מחייב החמרה", אמרה וסיכמה כי "ברם, אין דרכה של ערכאת הערעור להחמיר ולכן יועמד עונש הפסילה על התקופה המינימלית החקוקה. לאור כל האמור, הנני מקבלת את הערעור ומורה על פסילתו של המערער בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים, בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית. יתר חלקי גזר הדין של בית משפט קמא יעמדו בעינם".
