|
|
אויב הציבור [צילום: אתר סרט]
|
|
|
|
|
ז'ק מזרין היה אחד הפושעים הידועים לשמצה בצרפת בשנות השישים והשבעים. סיפורו הפך לסרט שבשל אורכו (ארבע שעות) מוצג בבתי הקולנוע בשני חלקים. אחרי שתצפו בחלק הראשון לא בטוח שתרצו ללכת לחלק השני.
עושה רושם שהבימאי ז'ן פרנסואה רישה (שמאחורי עיבוד די חיוור לסרטו של ג'ון קרפנטר "התקפה על תחנת משטרה 13") לא בדיוק ידע מה לעשות עם סיפורו של הגנגסטר האימתני שמבן טובים הפך ל"אויב הציבור מספר 1 בצרפת". לפני שתספיקו להגיד ז'אן פול בלמונדו הסרט מדלג בין סרט התבגרות לסרט על בתי סוהר מערבב קצת הרפתקאות בספרד ובקנדה ומקנח בחטיפה תמוהה של מיליונר אקסנטרי. הלו! מה זה הבלגן הזה?
המוזיקה של מרקו בלטרמי ("מקס פיין", "מת לחיות 4") משכנעת והצילום תזזיתי אבל הבעיה המרכזית של הסרט היא שמזרין היה פשוט דמות לא מעניינת מספיק כדי ליצור סאגה רחבת היקף על חיו ועל מעלליו. רישה לא מצליח כלל לשכנע שמאחורי הרציחות, המכות והבריחות הנועזות מהכלא מסתתרת איזו דמות רב ממדית שמעבר לרצון הבסיסי לכבוד וכסף מניע אותה עוד משהו (וטוני סופראנו אומר - נו טוב,לא כולם משכנעים כמוני).
הסיבה היחידה לראות את הסרט היא השחקן הראשי, וינסנט קאסל, שמאז שראיתי אותו ב"נהרות הארגמן" וב"אחוות הזאבים" אני עוקב בעניין אחרי הקריירה הפורחת שלו. קאסל הוא היום אחד השחקנים הבולטים בצרפת ויכול לגלם מנעד רחב של דמויות באותה נחישות שהופכת את משחקו לאמין ומשכנע. קאסל נראה תמיד כפרחח שעומד להתפרץ והוא הליהוק המושלם לתפקיד מזרין.
ג'רר דפרדייה מופיע בתפקיד שנדמה כפרודיה עצמית ושאר השחקנים אפילו לא מתאמצים לשכנע בנכונות כוונותיהם. בסופו של דבר מדובר בסרט לא ממוקד, לא אמין ובעיקר משעמם. אני מוותר על חלק ב'.
