|
|
זיו. הפה הגדול של העונה? [צילום: עידו לביא, עכבר העיר]
|
|
|
|
|
"אם רוצה אדם בידיד, מן ההכרח שירצה גם לערוך מלחמה למענו. ועל-מנת לערוך מלחמה, הכרח הוא שתוכל להיות אויב. היה מכבד בידיד גם את האויב שבו. יהיה לך ידידך הטוב שבאויבך". (פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרא)
כדי לפתוח את העונה הזו ברגל ימין, נתחיל בכמה מלים טובות: לפחות על-פי פרק הפתיחה, הרעש והבאזז שעשו אנשי ערוץ 10 סביב רמת המתח בעונה השלישית מצדיק את עצמו. ולא מדובר רק בפירוטכניקה וברמת ההפקה. אומנם בעיות העריכה נשארו (עדויות שבבירור צילמו מאוחר יותר צורמות בעין ובחלק מהמקרים מרמזות על הבאות. או למשל, העובדה שבאתר הישרדות כבר ב-21:30 ניתן היה לראות את החלוקה לשבטים) אבל הפרק, למרות אורכו (שעה וחצי נטו, שעתיים עם פרסומות) שמר על רמת עניין גבוהה.
הטוויסטים בעלילה יצרו קצב אחר לגמרי מזה שבפרקי המריחה מהעונות הקודמות. אבל הטוויסטים האלה הם גם גורם הסיכון הגדול ביותר בעונה הזו: שימוש מופרז בהם והעלילה תהפוך מסובכת מדי למעקב. הנה דוגמא: בפרק הראשון הודחו שבעה אנשים, אבל בסופו של דבר לא הודח אף אחד.
ההצלחה של העונה הזו תלויה, בסופו של דבר, בליהוק, ועל איכותו ופוטנציאל הדרמה שבו קשה להקיש מפרק אחד בלבד. כשהסירו המתמודדים את המטפחת מעיניהם על הרפסודה, הם הביטו כמה שניות בסביבה, ומייד לאחר מכן הביטו זה בזה. הם כבר יודעים שהמשחק אינו מול איתני הטבע, אלא מול אלה שלצידם. כולם, יש לשער, ראו את העונות הישראליות הקודמות. חלקם, יש לקוות, ראו גם עונות בסדרה האמריקנית.
בשלב זה כולם עוטים מסכה, מתאימים את התנהגותם למה שמצופה מהם. מביטים במתמודדים ומזהים בהם, כדבריו של ניטשה, את האויב ואת הידיד. כולם שחקנים. אבל הרעב, המאמץ ובעיקר הזמן יטשטשו בין המשחק למציאות, ויפלטו מהמתמודדים אמוציות שירסקו כל מהלך רציונלי: קנאה, גבורה, עלבון, אמפתיה, שחצנות, רוע לב.
ועם זאת, קשה להאמין כמה מהר זה קרה לחלק מהמתמודדים. כי במשחק שבו מעיפים קודם את החלשים ולאחר מכן את החזקים, הדבר הראשון שתרצה הוא לא להתבלט. הדרך הטובה ביותר לסיים את הפרק הראשון היא שאיש לא יזכור אותך. לכן לא ברור מה גרם לחנוך והדס לרצות כל-כך לזכות במשימה הראשונה, מה הביא את לירן להיות הראשון שזומם מזימות, מה דחף את מירב להיות הראשונה שמחלקת הוראות, ומה בשם האלוהים עורר במיטל את הצורך להיות הראשונה שבוכה, שמתקוטטת ושמשפריצה כמויות של קנאה קטנונית הרבה יותר מדי מוקדם.
מפרק ראשון מסוכן להעריך מי יגיע גבוה במשחק. לעומת זאת, אפשר להמר במי טמון הפוטנציאל הטלוויזיוני הגדול ביותר. אצל חנוך, השילוב בין נכות לתושיה וגבורה, יספקו לנו רגעי הזדהות. הפה הגדול של זיו הוא זרז סכסוכים מצוין. העובדה שקרום דק במיוחד מפריד בין אוסף האמוציות של מיטל לבין העולם החיצון היא מחוללת דרמות מתבקשת. והתכונה של קריספל - ממשיך דרכם המפוארת של עידן קפון, דיווה ובשבקין - לדבר על עצמו בגוף שלישי, מדברת בעד עצמה.
אבל פוטנציאל ביקוע האטום הטלוויזיוני קיים במיוחד אצל הדס. זו שחולמת שהיא דמות בספר האהוב עליה ביותר, "החוף". והחיוך התמידי על פניה, גם כשמשקולת 8 קילו עומדת לה מעל הראש, מעיד יותר מכל שהיא עמוק בתוך הסרט שלה. ההזייה הזאת גרמה לה לנצח במשימה הראשונה. והיא זו שיכולה לייצר רגעים מופלאים בכל מנעד הרגשות: מהשפלה ומבוכה ועד הירואיות וגאווה.
העונה הזו מצטיינת גם, כך נראה, באמרות השפר ומרגליות הלשון של המועמדים. הנה הטופ 3 של הפרק, אתם מוזמנים להוסיף משלכם:
ריקי מפגינה יכולות בעברית: "כשהסתכלתי על הדגל ראיתי שהוא סֶגול. מאוד יפה לי סֶגול".
זיו מפגין יכולות באנגלית: "נאו וי סטארטינג פליינג דה גיים!".
זיו מבצע היפוך של 180 מעלות בין סיבה ומסובב: "בסוף, כל הדבורים עפות לדבש".
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
