תביעה למזונות דינה ככל תביעה אזרחית

שופט בית משפט לענייני משפחה בירושלים, בן-ציון גרינברג, דן בתביעה למזונות ומדור קטינים שהגישה אם נגד אב עבור שני ילדיה הקטינים. האם תבעה עבור שני הקטינים מזונות בסך 4,000 שקלים לחודש. התברר שבמסגרת הגירושין, חתמו האם והאב על הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים, לפיו חוייב האב עבור מזונות הקטינים בסך של 2,200 שקלים לחודש.

בכתב ההגנה טען האב, כי מאז שההסכם אושר, עמד בהתחייבותו, ללא פיגורים והוא משלם סכומים נוספים: פעמיים בשנה לפני החגים סך של 600 שקלים לכל ילד ותשלום עבור קייטנות בסך של 700 שקלים ועוד 750 שקלים לשנה עבור הוצאות לגן. "בפועל אני משלם כ-2,500 שקל מזונות לחודש, וזאת כשהכנסתי עמדת על כ-5,350 שקלים".

האב הוסיף שהוא חייב לבנק בין 25,000 ל-28,000 שקלים עקב הוצאות מחייתו. "האם מקבלת קצבת ילדים בסך של כ-250 שקלים ובתוספת המזונות יש לה סך של 2,750 שקלים מדי חודש. סכום זה מכסה את צרכיהם הסבירים של הילדים במלואם. במצב כזה, אין כל הצדקה לתביעה ודינה להדחות".

השופט בן-ציון גרינברג, הדגיש שתביעה למזונות - דינה ככל תביעה אזרחית, ועל כן חובה על התובעת להוכיח את העילה שעליה היא מסתמכת ואת העובדות באשר לצרכי הקטינים ויכולתו הכלכלית של החייב.

לדברי השופט, התובעת לא הוכיחה, ולו לכאורה, שסכום המזונות המשולם אינו מספק את צרכיהם של הקטינים, ולא הוכח ולו לכאורה וגם לא נטען שהאב אינו עומד בתשלומים השוטפים כפי שחוייב.

השופט מתח ביקורת על עורך דינה של התובעת, שלא ידע כיצד להגיש תצהיר ולמעשה הגיש תצהיר עדות ראשית קצר ביותר (פחות מעמוד אחד), שלא עמד בהוראות בית משפט ולא פירט הכנסות והוצאות כפי שנדרש, ולא הייתה בו טענה עובדתית.

"התצהיר כולל הצהרה כי לפי עצה משפטית שקיבלה התובעת עומדת לקטינים הזכות לתבוע מזונות, שהיא הצהרה מיותרת לחלוטין; הצהרה סתמית כי סכום המזונות שנקבע הוא סכום נמוך וכי הוצאות השכירות עומדות על 1,100 שקלים, זאת כשאין כל התייחסות ולו המינימלית ביותר לסכומים כלשהם מעבר להוצאות מדור הנ"ל שמוציאה התובעת על הילדים (ויש רק הצהרה כוללת כי היא תובעת את המינימום ההכרחי לכיסוי הוצאות, בלי לפרטם); הצהרה סתמית כי ידוע לתובעת שהנתבע 'עובד ומשתכר מעבר לצרכיו', בלי לפרט למה היא מתכוונת ועל מה היא מסתמכת; ומעבר לכל, מצרפת התובעת לתצהירה מספר מסמכים כולל קבלות ותדפיסי בנק בלי שכלל תתייחס למסמכים אלה בתצהירה, בלי שהיא בכלל תפנה לאותם מסמכים בתצהירה ומבלי שהיא תסביר לבית המשפט את מה היא מבקשת שבית המשפט יסיק מאותם מסמכים. פשוט צירפה את המסמכים לתצהיר בלי מילה אחת נוספת".

השופט ציין, שמאחר שהצדדים הסכימו שלא לחקור אחד את השני, בית המשפט נשאר עם תצהיר סתמי וסתום, "אשר השאיר לבית המשפט לעשות לבד את המלאכה שהמצהירה הייתה אמורה לעשות בתצהירה".

למרבה הצער התברר, שעורך דינה של האישה המשיך להתרשל, ובסיכומים לא תיקן את המעוות ולא הפנה את בית המשפט לעובדות הרלוונטיות על-מנת שניתן יהיה להגיע למסקנה שהתביעה מוצדקת.

"בסיכומים אין טענה עובדתית אחת המקשרת בין דרישותיה לבין העובדות שנמצאות בתיק. בעצם, הסיכומים אינם אלא הרצאה על הדין האישי, שמטרתה לשכנע את בית המשפט שאכן חייב האב מהדין האישי במזונות הקטינים. למטרה זו, לא היה צורך בהגשת סיכומים והדין האישי במקרה פשוט כמו זה שבפני בית המשפט, ידוע ואינו זקוק לטיעונים כלשהם. מטרת הסיכומים הייתה לשכנע את בית המשפט שיש מקום להעלות את סכום המזונות מעבר לזה אשר בו חוייב האב בהסכם הגירושין. את זה התובעת לא עשתה".

בסופו של דבר התביעה נדחתה והתובעת חוייבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 שקלים.