נדחתה תביעת דיבה של עו"ד כנגד משטרת ישראל

"במקרה דנן, דבריו של יהודה נאמרו אגב ניסיון לגיטימי מצידו לשכנע את רוני שלא לחשוש מפני הגשת תלונה נגד התובע בגין התנהגות בריונית שהיא וגיל ייחסו לתובע. אני סבור כי מוטלת על איש משטרה חובה מוסרית וחברתית לשכנע נפגע מעבירה להגיש תלונה נגד החשוד בביצוע העבירה, כאשר הוא מתרשם שהנפגע נרתע מהגשת תלונה בשל חששו מן החשוד. טעמו של דבר הוא שישנו אינטרס ציבורי מובהק לעודד נפגעים להגיש תלונה במשטרה כאשר קיים חשד לביצוע עבירה וכאשר הנפגע חושש להתלונן עקב פחדו מפני החשוד". כך קבע (יום א', 11.04.10), שופט בית משפט השלום, חגי ברנר בתביעה שהגיש עו"ד חיים שטנגר כנגד משטרת ישראל, בגין הוצאת דיבה.

באחד מימי פברואר 2006, בשעות הערב המאוחרות, זומנה ניידת סיור לאזור פינת הרחובות שטרייקר פינת יהודה המכבי בתל אביב. הסיור הזה נסתיים בתביעת לשון הרע. בין התובע לבין שכניו התגלע סכסוך שכנים. באותו יום, לערך בשעה 22:18 בלילה, טלפן גיל בר-טל אל מוקד 100 של המשטרה ודיווח כי שכנו, עו"ד חיים שטיינגר, איים עליו ועל חברתו רוני כי "יגמור אותם", וזאת על-רקע סכסוך שכנים בו, לטענתם, ניקב שטיינגר את צמיגי מכוניתם: לאחר שהזוג פנה אליו בניסיון לברר את שעשה, לטענתם, הוא איים עליהם, לטענתם, כאמור. את ניידת המשטרה שהוזעקה למקום עיכב התובע כעשר דקות, תוך שהוא מבקש מהם ש"יחכו" וכי "ימסרו לו בכתב מדוע הוא מעוכב". בסופו של דבר, כאשר יצא עורך הדין שטיינגר החוצה אל עבר השוטרים, הוא אמר לשוטר יהודה כי הוא "הסתבך" וכי הוא "לא יודע עם מי הוא מתעסק". אחר הדברים האלה נכנס התובע לניידת המשטרה, כאשר לצידו ישבה השוטרת עדי שמאי: בעוד שגיל שיתף פעולה עם השוטרים עדי נראתה מבוהלת וסירבה למסור את פרטיה האישיים, שמא יבולע לה על-ידי התובע. על-רקע הדברים האלו, לטענת התובע, אמר השוטר יהודה לעדי ולגיל כי "עורך דין שטנגר הוא עורך דין ביריון והוא ביריון וצריך לחנך אותו"., וכן כי"אנחנו נחנך אותו. נדאג שהמערכת תחנך אותו. בשביל זה יש בית משפט שיחנך אותו".

שטנגר לא התעצל, ומיהר להגיש תביעת דיבה אישית כנגד השוטר. המדינה נטלה על עצמה את האחריות, בטענתה כי השוטר המקלל חוסה תחת החסינות אשר מוקנית לעובדי במדינה שבסעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין.
"
אף אחד מן העדים אינו אובייקטיבי"

האם נאמרו הדברים שטען התובע כי נאמרו? זו הייתה השאלה הראשונה השנויה במחלוקת. מטעם המשטרה הובאו שלושה שוטרים נוספים אשר נכחו באירוע ומטעם התובע הובא השכן, פרחי. בהתייחס לכל העדים האלו קבע השופט ברנר כי "אינם עדים אובייקטיבים, הגם שדרגת המעורבות האישית שלהם משתנה מעד לעד". לגבי השוטר החשוד כמקלל, קבע השופט כי אינו אובייקטיבי, כי בו מדובר: "גם השוטרים הנוספים שהיו עימו בארוע, למרות שאינם בעלי ענין, אינם עדים אובייקטיביים לחלוטין. השוטרת עדי שמאי נישאה ליהודה לאחר אותו אירוע (בינתיים כבר התגרשה ממנו), ואילו השוטר דביר שלם היה כפוף ליהודה במועד הרלוונטי לתביעה, וגם אם בינתיים סיים את שרותו במשטרת ישראל, יש להניח כי לא ימהר להעיד נגד מפקדו לשעבר". גם השכן לא היה אובייקטיבי מספיק לטעמו של השופט חגי ברנר: "גם העד פרחי איננו עד אובייקטיבי. לא מדובר בסתם שכן של התובע, אלא בשכן שהוא גם חבר קרוב מאוד של התובע, וגם קיים עימו בעבר קשר מקצועי". בהתחקות אחרי הצעקות שנצעקו (או שלא נצעקו) במכשיר הקשר של השוטר יהודה, כך קבע השופט ברנר "יש לבחון בזהירות רבה את עדותם של כל הנוגעים בדבר, כדי לברר מה באמת נאמר באותו ארוע, ומה היה טון הדיבור".

"אין כל הגיון כי בסערת הרגש השתמש השוטר באמירה סטרילית"

השוטרים הכחישו את אמירת הדברים נשואי המחלוקת, אולם השופט ברנר העדיף את גרסתם של התובע ופרחי: "חיזוק העיקרי לכך שהדברים אכן נאמרו על-ידי יהודה, מצוי בכך שבזמן אמת, בעודו יושב בניידת ושומע את הדברים, חזר עליהם התובע באוזניה של השוטרת עדי שמאי ושאל אותה אם אף היא שמעה את הדברים. עדי שמאי, שאינה חשודה באהדה לתובע, אישרה כי כך אכן נהג התובע, הגם שהיא עצמה לא שמעה מה אמר יהודה. סביר להניח כי בזמן אמת, בסערת הארוע, חזר התובע באוזניה של השוטרת על דברים ששמע באותו רגע, ולא בדה מליבו את הדברים". עוד קבע השופט ברנר כי "אין כל הגיון להניח כי בסערת הרגע השתמש יהודה באמירה סטרילית". עם זאת, דחה השופט ברנר את גרסת התובע ולפיה הדברים נאמרו ב"קולי קולות", וזאת משום שיהודה העיד ש"פרחי ניסה כל העת להתקרב אליו ואל רוני כדי לשמוע את שיחתם" וכי "גם העובדה שהתובע שמע את הדברים למרות שישב בניידת המשטרה שהייתה מרוחקת קמעא ממקום השיחה, אינה מעידה על כך שהדברים נאמרו בצעקה, שכן ברור כי אוזניו של התובע היו כרויות היטב לשמוע מה טוענת רוני לגביו, וצריך גם לזכור כי מדובר בשעת ערב מאוחרת, כאשר הרחוב ריק מאדם ומטבע הדברים ניתן לשמוע היטב דברים שבשעת היום לא ניתן לשמוע מחמת רעשי הלוואי הרגילים". "אין כל הגיון", מסכם השופט ברנר את מסקנתו בסוגיה הראשונה השנויה במחלוקת, סוגיית 'האם הדברים נאמרו', "לייחס ליהודה צעקות בקולי קולות, שהרי מטרתו הייתה לשכנע את רוני להתלונן נגד התובע, ולא להפחיד אותה, וצעקות רמות אינן הדרך הנאותה לשכנע אדם מפוחד. לכל אלה יש להוסיף את העובדה שבחקירתו במשטרה, זמן קצר לאחר האירוע, לא טען התובע כי יהודה צעק את הדברים, אלא רק כי אמר אותם לרוני".

"אמירה שאינה מחמיאה"

לאחר שהשופט ברנר קבע כממצא עובדתי כי הדברים אכן נאמרו, הוא נפנה לפרשנותם - "אין מחלוקת", כך הוא קובע, "כי כינוי אדם, בייחוד עורך דין, בתואר 'בריון', עולה כדי לשון הרע כלפיו". לעומת זאת, כך קבע השופט ברנר, האמירה "אנחנו נחנך אותו. נדאג שהמערכת תחנך אותו. בשביל זה יש בית משפט שיחנך אותו" אינה עולה כדי לשון הרע: "אמנם לא מדובר באמירה מחמיאה, אך אין די בכך כדי לקבוע כי היא חמורה בדרגה כזו עד אשר בכוחה להשפיל אדם בעיני הבריות. למעשה, זוהי אמירה בעלת אופי של איום ולא אמירה מבזה".

"אינטרס ציבורי לעודד נפגעים להגיש תלונות"

השופט ברנר דחה מכל וכל את טענת המדינה ולפיה עומדת לה הגנה לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע: "הגנה זו חלה על פרסום שהמפרסם היה חייב לעשות על-פי דין. אינני רואה כיצד ניתן לומר במקרה דנן שהייתה מוטלת על יהודה חובה על-פי דין לומר ברבים שהתובע הוא ביריון". גם באשר לטעת ההגנה השניה של המדינה, ולפיה עומדת לה הגנת "אמת בפרסום", קבע השופט ברנר כי טענה זו לא הוכחה שכן המשטרה לא העידה את העדים אשר טענו כי התובע ניקב את צמיגי מכוניתם ואיים לרוצחם: "אין ספק שהתנהגותו של התובע כלפי השוטרים שבאו לשוחח עימו הייתה בלתי ראויה, פרובוקטיבית ומתגרה, אך אין בה די על-מנת שניתן יהיה לקבוע כי התובע הוא אכן ביריון".

עם זאת, קבע השופט ברנר, עומדת למשטרה הגנת תום הלב שבסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע ולפיה חלה על המשטרה חובה "חוקית, מוסרית או חברתית" לעשות את אותו פרסום, גם אם לא היה בו משום אמת, וזאת משום שעל המשטרה חלה חובה "מוסרית וחברתית" לעודד נפגעים אשר חוששים מהגשת תלונה פן יבולע להם מצד הפוגע, להגיש את התלונה חרף חששם.

השופט ברנר ציין לעניין זה את התנהגותו המתגרה של התובע כלפי השוטרים, התנהגות שתרמה לא מעט לאמירה זו ואשר חזרה על עצמה, בואריאציה אחרת גם בעת הדיון המשפטי: כאשר הבחין התובע כי השוטר יהודה, אשר סיים להעיד, מנסה להציץ אל תוך אולם בית המשפט הוא פתח את דלת האולם במהירות על-מנת להדפו לאחור.

"מי שמאים על שכניו ומנקב את צמיגי מכוניתם, ראוי לכינוי בריון"

השופט ברנר גם קיבל את טענת המדינה ולפיה עומדת לה הגנת סעיף 15(5)(ב) לחוק, אשר חלה כאשר מדובר בפרסום שהוא "הבעת דיעה על התנהגות הנפגע כאדם שעניינו משמש נושא לחקירה, או על אופיו, עברו, מעשיו או דיעותיו של הנפגע, במידה שהם התגלו באותה התנהגות":

"אין ספק שהדברים שאמר יהודה לרוני ולגיל היו הבעת דעה על התנהגותו של התובע כפי שרוני וגיל בעצמם תיארו באוזניו של יהודה. הרי יהודה שמע מפיהם של גיל ורוני אודות האיומים שאיים עליהם התובע. כבר ציינתי קודם כי מי שמאיים על שכניו ומנקב את צמיגי מכוניתם, ראוי לכינוי ביריון. ודוק: אינני קובע כי התובע אכן ביצע את המעשים המיוחסים לו על-ידי רוני וגיל, שהרי הם לא העידו במשפט ולא אימתו את תלונתם, אך די בכך שהם סיפרו על כך ליהודה, על-מנת שיהודה יוכל ליהנות מהגנת ס' 15(5)(ב) לחוק כאשר חיווה דעתו באוזניהם של גיל ורוני כי מדובר בהתנהגות של ביריון".

מכל הטעמים הללו דחה השופט ברנר את התביעה, והשית על עורך הדין שטנגר הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח.