עו"ד סאמי שיבלי פנה לבית המשפט המחוזי בנצרת וביקש להכיר בהוצאות משפטיות שנגרמו לו כמס תשומות. בשנת 2008 הועמד עו"ד שיבלי לדין באשמת הריגתו של אדם ופציעתם של שניים אחרים.
מכתב האישום עלה כי פלוני התקשר אליו, ביקש יעוץ בדיני משפחה וקבע עימו פגישה בכפר דבוריה, בשעת לילה. עו"ד שיבלי הגיע למקום וגילה שנפל למארב שטמנו לו שלושה, שהמתינו לו כשבידיהם אלות עץ, והחלו מכים בו. עו"ד שיבלי היה מצויד באקדח ובעיצומו של מאבק שלף את האקדח, ירה בשלושה, הרג אחד מהם ופצע את השניים הנותרים. משפטו של שיבלי התנהל בפני השופט
אברהם אברהם, שזיכה אותו לאחר שקבע שפעולת הירי נעשתה מתוך הגנה עצמית.
עו"ד שיבלי פנה למס ערך מוסף וביקש להכיר בהוצאות המשפטיות להגנתו כמס תשומות (מס ערך מוסף ששולם בידי העסק והוטל על קניות או שירותים שניתנו לעסק). מע"מ סירב, ומאוחר יותר הכיר רק במחצית מההוצאות כמס תשומות. לדברי עו"ד שיבלי, את ההוצאה על הגנתו במשפט הפלילי, הוציא על-מנת שלא ייכלא ויוכל להמשיך לעבוד כעורך דין. אילו הורשע - היה נידון למאסר, ולא יכול היה להמשיך בדרכו המקצועית. מכאן שמדובר בתשומות, ויש להכיר בזכותו לנכותן ככאלה.
לטענתו, האירוע שהביא לפתיחת המשפט הפלילי מקורו בפעילותו המקצועית, שהרי למקום בו נטמן לו פח הוא הובא כביכול לשם מתן יעוץ מקצועי. מע"מ טען כי הגנתו של עו"ד שיבלי בהליך הפלילי נדרשה על-מנת לחלצו ממאסר, כאדם פרטי, ולא על-מנת להגן על עיסוקו כעורך דין.
השופט אברהם אברהם דחה את הערעור לאחר שקבע כי הוצאות שהוצאו על-מנת לשמר חירותו של עוסק, במשפט פלילי בו הועמד לדין, אינן בבחינת תשומות שהמס בגינן מותר בניכוי. "הוצאות ההגנה במשפט פלילי, שתכליתן לשמר את חירותו של העוסק, שמו הטוב, בריאותו, חייו ממש, ועוד כיו"ב, מצויים מעבר לנקודת האיזון שבין המותר לאסור בניכוי, אף על-פי שכל אחד מן היסודות הללו הינו הכרחי על-מנת לאפשר את המשך העיסוק. סיכומה של נקודה, ככל שהערעור נסמך על כך, שהוצאות ההגנה נודעו לשמר את חירותו של המערער, וככאלה הן בבחינת 'תשומות', דין הערעור להידחות".
השופט אברהם הוסיף כי אינו סבור שעוסק המתגונן מפני לקוח הבא לתקוף אותו בבית העסק שלו, ותוך כך הורג את התוקף כתגובה של הגנה עצמית, עושה כן לצרכי עסקו או לשימוש עסקו. "הוא עשה כן על-מנת לגונן על גופו שלו ולא על עסקו. זו גם אינה פעולה, שניתן לומר עליה, כי היא נעשית במהלך העסקים הרגיל של העוסק. יוצא, על כן, כי בכל אחת משתי החלופות שהציע המערער, אין להכיר בהוצאות המשפט שהוא הוציא להגנתו במשפט הפלילי, כמס תשומות (אף כי, כאמור בפתח הדברים, המשיב ההין להכיר במחצית ההוצאות כמס תשומות). על כן אדחה את ערעורו".
