ערעורו של
משה קצב עוסק באריכות בפרשת האונס של א' במלון שרתון פלאזה בירושלים. לטענת ההגנה, ביומנו של חזי צאיג, מנכ"ל מרכז ההשקעות, רשומה פגישה עם קצב בלשכתו בדיוק בשעה בה התרחש האונס, ורישום זה ממלא את החלל המופיע ביומנו של קצב באותה שעה. ואולם, טוענים הסניגורים, התביעה ניסתה לאחוז את המקל בשתי קצותיו: לטעון ששני היומנים אינם מדויקים, וגם להיבנות על הסתירה ביניהם. הם גם תוקפים את קביעתו של בית המשפט לפיה היומן על 104 עמודיו אינו מהימן, וזאת לנוכח טעויות בודדות שאולי נמצאו בו.
הסניגורים תוקפים בחריפות את סירובו של בית המשפט לאפשר שמיעת עדות בשיחת וידאו של ר', שאמור היה להעניק לקצב אליבי לשעה 19:00 ביום האונס. לדברי ר', הוא נפגש עם קצב בלשכתו באותה שעה, בה כביכול אנס קצב את א'.
ר' לא יכול היה להגיע לארץ מסיבות אישיות וכאלו שלא הותרו לפרסום. לטענת ההגנה, כל התנאים שנקבעו בפסיקה לביצוע חיקור דין התמלאו במקרה זה, אך למרות זאת דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם בעניין. מדובר היה בהחלטת ביניים שלא ניתן היה לערער עליה בזמן אמת, וכעת היא מותקפת במסגרת הערעור הכולל. אם תתקבל טענה זו, יהיה על בית המשפט לבצע את חיקור הדין וייתכן שפסק דינו ישתנה.
הסניגורים טוענים, כי לא ייתכן שקצב היה במלון שרתון פלאזה בעת האונס, ולכן ייתכן שא' שהתה בו לצרכים אינטימיים משלה. עוד הם מעלים את האפשרות, כי אפילו אם היה מפגש מיני בין קצב לא' באותו מקום ובאותו מועד, הוא היה בהסכמה. לדבריהם, שורה של התבטאויות של א' מחזקות את האפשרות של רומן בהסכמה בין השניים, כאשר א' מאוהבת בקצב.
מכאן עובר הערעור לאונס שבוצע, על-פי פסק הדין במחוזי, בלשכתו של קצב בבית הטכסטיל בתל אביב. הסניגורים חוזרים על הגירסה שהציגו במחוזי בדבר לוח הזמנים של קצב באותו יום, המוכיח לטענתם שהאונס לא היה ולא נברא. בהקשר זה, נאסרו לפרסום פרטים הנוגעים לאבטחתו של קצב, להם רלוונטיות למהלכיו באותו יום.
בין היתר טוענת ההגנה, כי א' טענה שהגיעה עם קצב לבית הטכסטיל בשעת ערב. ואולם, מאחר שהוא עזב אירוע קודם בשעה 17:00, הנסיעה אורכת כ-35 דקות והשמש שקעה באותו יום בשעה 19:10 - הגירסה אינה אמת, הם טוענים. עוד נטען, כי האונס לא יכול היה להתרחש בחלון הזמן של 11-8 דקות בין השיחות שיצאו מהמכשיר הנייד של קצב. ההגנה גם עומדת על הפעמים הרבות בהן טענה א' שאינה זוכרת אירועים מיום האונס.
עוד טוענים הסניגורים, כי בית המשפט יצר בעצמו גירסה חילופית של שעת האונס - שלא הועלתה אפילו בידי א' ואף סותרת את גירסתה שלה. בעוד בית המשפט אינו מתיר לקצב לסטות כמלוא הנימה מגירסתו, נטען בערעור, הוא מתייחס לגירסתה של א' כנקודת מוצא ממנה ניתן לטוות סיפורים אחרים העומדים בסתירה לדבריה שלה. "אך מה שאסור לסניגורים מותר לבית המשפט", הם מתלוננים.
בית המשפט אף מעלה את האפשרות שהאונס בוצע לא ב-19 באפריל 1998, אלא ביום אחר באותו חודש. ואולם, נטען בערעור, גם גירסה זו עומדת בסתירה לדבריה של א', ואף בסתירה לסימני הזמן שנתנה א' לגבי היום בו נאנסה. "לפתע עולה על המסך סצינה חילופית, כי האירוע התרחש ביום אחר באירוע אחר שאולי התרחש במקום אחר, והנאשם מצופה להתגונן כנגד תיאטרון הצללים שמעלה בית המשפט", נטען בערעור.
"רק דיינים שאינם יושבים בחצי גורן פתוחה לעולם, אלא מסוגרים לעצמם ולעולמם הפנימי האטום לרחשי המציאות, יכולים לשחק בגורלו של אדם כאילו היה חייל צעצוע שניתן להוליכו קדימה ואחורה כאוות נפשם. לא 19 באפריל אלא אולי 29 באפריל, לא פרסים אלא אולי גרוזינים, לא הפארק הלאומי אלא אולי גינת מאיר".
טענה נוספת העולה בערעור היא, שגם לגירסתה של א' לא מדובר באונס, שכן היא לא טענה שקצב הפעיל כנגדה כוח. ואולם, בית המשפט המחוזי הוסיף "אלמנטים כוחניים" לעדותה. הסניגורים עומדים גם על העדר ראיות תומכות בגירסתה של א', לשיטתם, ומעלים גם את האפשרות לזכות את קצב מחמת הספק. בהקשר זה הם מזכירים גם את החלטתה המקורית של הפרקליטות - להגיע עם קצב לעסקת טיעון, ממנה הושמט סעיף האונס. הערעור מצטט בהרחבה את נימוקי הפרקליטות להסדר, במיוחד בנוגע לא'.
יצויין, כי הערעור הנוכחי אינו מופנה כנגד הרשעתו של קצב במעשים מגונים ובהטרדת עד, והסניגורים מבקשים ארכה להגיש את הערעור בנושאים אלו. לחלופין הם מבקשים, אם הרשעתו של קצב תעמוד בעינה, לפטור אותו מכל עונש של מאסר בפועל, לנוכח הסבל שעבר בשנים האחרונות ולאור דבריה של השופטת
יהודית שבח שהציעה להקל יחסית בעונשו.
