לראשונה בישראל, פסק בית משפט "פיצויי בוז" בסך 10 אגורות לאדם שהגיש תביעה בגין פגיעה בפרטיות נגד חוקר משטרה. שופט בית משפט השלום בהרצליה, ד"ר
שאול אבינור, קבע שהחוקר אומנם העביר לאחר מידע שלא היה רשאי להעביר, אך בשל עזות המצח של התובע - הוא זכאי לפיצוי הקטן ביותר האפשרי.
ערן הירש היה הבעלים של יאכטה בשם "סברה", שנרשמה על שמו ברשות הספנות והנמלים (רספ"ן) שב
משרד התחבורה. הוא טען, כי היאכטה נגנבה מספר ימים לאחר רכישתה, אך חברת הביטוח סירבה לפצותו בשל העדר כיסוי ביטוחי. בגין נסיבות תביעת היאכטה, הגיש נגדו רספ"ן תביעה משמעתית לבית הדין לימאים. במסגרת הדיון בתביעה, טען הירש, התגלו לו עובדות שעלו כדי חשד לפלילים בהתנהלות רספ"ן והוא הגיש על כך תלונה במשטרה נגד בכירים ברשות.
בין היתר, הגיש הירש למשטרה את צילום נספח רשיון השיט שלטענתו קיבל מרספ"ן, ואשר שימש אותו בתביעתו נגד חברת הביטוח. אנשי הרשות טענו שמדובר בזיוף, העבירו את הצילום למחלקה לזיהוי פלילי (מז"פ) במשטרה, וזו אכן קבעה שמדובר בפוטומונטאז' בו נעשה שימוש ברישיון השייך לאדם אחר. רב-פקד אהרון גלאור, שהיה ראש מחלק הונאות חוף, מסר בשנת 2006 לעמוס נוימן, שהיה אז מנהל מחלקת שיט קטנים ברספ"ן, על ממצאי מז"פ. הירש הועמד לדין מאוחר יותר באשמת זיוף ומשפטו עודנו מתנהל.
התובע מואשם בזיוף
בתביעתו טען הירש, כי גלאור פגע בפרטיותו בכך שמסר לנוימן את ממצאי מז"פ. המדינה נטלה על עצמה את ניהול המשפט ואת מקומו של גלאור, לאחר שקבעה שמעשיו נעשו במסגרת תפקידו. הירש הודיע שהוא עומד על ניהול התביעה למרות הגשת כתב האישום נגדו, בנימוק שבעת שמסר גלאור לנוימן את אותם פרטים - עמדה לו חזקת החפות.
אבינור פותח באומרו, כי אין חולק על כך שמסירת פרטים מתוך תיק חקירה מהווה פגיעה בפרטיות, ויש לבחון האם מדובר בפגיעה מותרת המוגנת על-פי חוק הגנת הפרטיות. במקרה הנדון, הוא קובע, לא הייתה לגלאור רשות למסור את המידע לנוימן, וכאשר זה שאל אותו על מצב החקירה - היה עליו להפנותו לפרקליטות ולהבהיר לו שיקבל מידע רק אם יצטייד בצו שיפוטי מתאים.
ואולם, אומר אבינור, להירש לא נגרם כל נזק ממסירת המידע, שכן ברור "שאין לאדם זכות קנויה לקבל פסק דין לטובתו על סמך טענות כוזבות, או על סמך מסמך מזויף, ועל כן אין בחשיפת הכזב שבטענות, או בחשיפת הזיוף שבמסמך, משום יצירת נזק-כביכול לאותו אדם". אבינור קובע, כי על-פי הראיות שהוצגו בפניו, אכן מדובר - בלשון המעטה - ב"מסמך חשוד".
מכשיר מהפסיקה האנגלית
מכאן עובר אבינור לדון בסוגיית פיצויי הבוז, מכשיר שלדבריו קיים במשפט האנגלי אך טרם התבסס בישראל והמשמש כאשר בית המשפט מבקש להביע ביקורת חריפה על עצם הגשת התביעה. בתיק הנדון, "מדובר במקרה מיוחד, שבו, מחד-גיסא, הוכחה פגיעה מסוימת בפרטיות התובע, אך, מאידך-גיסא, בהתנהלות התובע, בפרט בעצם הגשת התביעה דנא, ישנה משום עזות מצח יוצאת דופן".
אבינור ממשיך: "עניינו של התובע אינו יכול להיות ראוי לאהדת בית המשפט, גם אם מסירת המידע למר נוימן גרמה לפגיעה - ללא נזק - בזכותו לפרטיות. הגשת התביעה דנא על-ידי התובע מבוססת על ההנחה כי מכוח חזקת החפות... רשאי היה התובע להגיש את התביעה הביטוחית, גם תוך הסתמכות על טענות כזב וזיוף, ואף לזכות בפיצויים ממי שגרם לחשיפת הזיוף. ואולם, להנחה זו אין כל יסוד, שהרי אין לאדם זכות קנויה לקבל פסק דין לטובתו על סמך טענות כזב, ולפיכך בעצם הגשת התביעה דנא יש משום עזות מצח ויותר מקורטוב של שימוש לרעה בהליכי משפט".
לאור כל זאת קבע אבינור, כי המדינה תפצה את הירש בגובה המטבע הקטן ביותר שבשימוש - עשר אגורות. הוא גם נמנע מלפסוק הוצאות לטובתו. מאידך, מאחר שכאמור גלאור לא היה רשאי למסור לנוימן את המידע, נמנע אבינור מלפסוק הוצאות לטובת המדינה.
