משרד הפנים נהג בשרירות לב ובחוסר סבירות קיצוני, כאשר סירב להעניק לפליטה מגאנה אישור להתגורר בישראל. כך קבע (14.12.11) שופט בית המשפט המחוזי מרכז,
רמי אמיר.
אנג'י בוטנג הובאה ארצה בידי אחיה בשנת 2002, כאשר הייתה בת 13, לאחר שהוריהם נפטרו. האח גורש מהארץ, בוטנג נותרה לבדה וחיה - כהגדרתו של אמיר - בשולי החברה, בלא שהמדינה דואגת לה למגורים, מזון והשכלה. היא נעצרה פעמיים, בהיותה בת 15 ו-16, וכאשר מלאו לה 18 - קצב לה בית המשפט העליון שלושה חודשים לעזוב את הארץ. למרות זאת, היא נותרה בישראל ומאז פברואר 2009 שוהה בארץ שלא כדין.
במרס 2010 פנתה בוטנג לבית המשפט, והוסכם שהיא תבקש אישור שהייה בארץ מטעמים הומניטריים. ראש דסק צפון במשרד הפנים דחתה את בקשתה על הסף, אמיר ביטל את ההחלטה והורה להעביר את הבקשה לוועדה הבינמשרדית. גם הוועדה דחתה את הבקשה, בנימוק שהיא פעלה בחוסר תום לב בכך שבמשך שנים לא פעלה להסדרת מעמדה, ומשום שאין נימוקים מיוחדים המצדיקים היענות לבקשה מנימוקים הומניטריים.
אמיר ביטל את החלטת הוועדה תוך ביקורת קשה על משרד הפנים. לדבריו, החלטת הוועדה חזרה מילה במילה על החלטת ראש הדסק, בלא להוסיף כל נימוק. עוד הוא אומר, כי מאחר שבמתן זכות תושבות מטעמים הומניטריים קיים שיקול דעת רחב למשרד הפנים, מצטמצם היקף הביקורת השיפוטית עליה. ואולם, קבע אמיר, במקרה זה יש מקום להתערבותו של בית המשפט.
בנוגע לחוסר תום הלב תוהה אמיר, האם ילדה בת 13 או נערה בת 16 יכולה להכיר את נוהלי משרד הפנים ולפעול להסדרת שהותה בארץ. בפועל, מעיר אמיר, היו רק 11 חודשים בהם לא פעלה בוטנג להסדרת שהותה, כאשר לא הייתה מיוצגת, ולכן אין מקום לייחס לה חוסר תום לב. "ראש הרשות לא היה ער לעובדות או בחר להתעלם מהן", קבע.
בנוגע לנסיבות המיוחדות אומר אמיר, כי משרד הפנים התעלם לחלוטין מנסיבות חייה הקשות של בוטנג, ש"עניינה זועק וצורב במיוחד". היא חיה מן היד אל הפה, לא זכתה למינימום המוקנה לכל ילד, ו"מערכות השלטון בישראל עמדו מנגד בחוסר מעש ולא דאגו להשגיח, לפקח, להשלים ולתקן דבר". לדעת אמיר, זהו מקרה מובהק בו יש טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים מתן היתר שהות בישראל. המדינה חויבה לשלם לבוטנג הוצאות בסך 20,000 שקל.
