אדם הסובל מבעיה רפואית מתמשכת ואינו מברר אותה לאורך זמן, מסתכן בכך שתביעה עתידית שלו תידחה בשל התיישנות. כך עולה מפסק דינו של בית המשפט העליון, אשר דחה תביעה של אדם נגד שירותי בריאות כללית בשל התיישנות.

אהוד מוסקוביץ הגיש בשנת 1999 תביעת נזיקין נגד הכללית, בית החולים ברזילי ואחרים, בטענה לרשלנות בטיפול בכף ידו בשנת 1977. בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את התביעה לאחר שקבע, כי במקרה זה חלה ההסתייגות לחוק ההתיישנות, ולפיה מוסקוביץ לא יכול היה לדעת על הרשלנות עד שנזקק לטיפול נוסף בשנת 1995.

ואולם, השופט אליקים רובינשטיין קיבל את ערעורם של הנתבעים ודחה את תביעתו של מוסקוביץ (לדבריו - בלב כבד, בשל האמפטיה הטבעית כלפיו ובשל הקושי להוציא מאדם סכומים שכבר קיבל ולהשיבם לבעלי "כיס עמוק"). לדברי רובינשטיין, מוסקוביץ אישר שהוא חש בכאבים בידו מדי יומיים-שלושה בשנים הסמוכות לטיפול הראשוני שקיבל, ולכן חייב היה לבצע לכל הפחות בירור ראשוני של הסיבות לכך. משלא עשה זאת - אין לומר שרק בשנת 1995 הגיע לידיעתו המידע שגיבש את תביעתו, ולפיכך מדובר בתביעה שהתיישנה.

רובינשטיין אומר: "כשאדם סביר מסיים טיפול רפואי וממשיך לסבול עת רבה מכאבים או ממגבלות שונות, מצופה ממנו על-פי השכל הישר להתעניין ולברר האם אכן מדובר ב'גזרת גורל' או בלשון המערער 'מכה משמים'. רק לאחר שהרופאים יאשרו שהטיפול היה כראוי כזה, וכי סבלו של הניזוק הוא אכן תוצאת לוואי מצערת של טיפול ראוי, הוא יוצא ידי חובת הבירור הראשוני.

"מובן שבמקרים אחרים לא יהיה די בבירור ראשוני זה (לדוגמה, כאשר הנזק חמור וקיים חשד לרשלנות), ויהיו מקרים בהם אמירתו של הרופא המטפל כי הנזק יחלוף, או כי אינו בר-טיפול, או כי הוא לא נובע מרשלנות, לא תהא מספקת. אין לעמוד אל מול הניזוק עם 'שעון-עצר' ביד, ויש לנהוג גמישות וליברליות באשר למועד הפניה לבירור רפואי; אך גם לכך גבולות של בחירה חברתית של המחוקק (יחד עם ניסיון חיים), ואחד מהם הוא תקופת ההתיישנות שקבע החוק, ושסטייה ממנה (שבה עסקינן כאן) אינה ניתנת מיניה וביה. ואכן, להחלטתו של ניזוק לראות בנזקו משום 'מכה משמים' עשויות להיות השלכות בכל הנוגע לחלוף תקופת ההתיישנות".

בהשלכה לתיק שלפניו, מסכם רובינשטיין: "דומני, כי יהא זה סביר, שאדם אשר מדי פעם 'חש כאבים בפרק-יד ולפעמים הכאב נמשך יומיים עד שלושה ימים' יפנה לגורם רפואי על-מנת לברר את מצבו. כיון שבנסיבות אלה עריכת בירור רפואי נוסף - אפילו אצל הרופאים המטפלים עצמם - סבירה, אי-אפשר לומר שהעובדות 'המהוות את עילת התובענה' נעלמו מהמערער מסיבות שבזהירות 'סבירה לא יכול היה למנוע אותן'. כאמור, סבורני כי גם כאשר שני אפיקי הפעולה - עריכת בירור נוסף או הימנעות ממנו - סבירים, הימנעות מבירור רפואי נוסף שוללת ככלל, למעט חריגים לא שכיחים, את תחולת כלל הגילוי המאוחר; וקשה להלום כי בנסיבות עריכת בירור כאמור אינה, למצער, סבירה".