ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים, בראשות שופט בית המשפט העליון (וכיום המשנה לנשיא), תאודור אור, החוקרת את מהומות אוקטובר 2000, במהלכם נהרגו 13 מערביי ישראל, תפרסם את מסקנותיה הסופיות במסגרת הדוח שתגיש לממשלה ביום שני הבא, 1.9.03.
לאחר שיימסר הדוח, המשתרע על-פני למעלה מ-800 עמודים, לממשלה, הוא יימסר גם לאנשי ארגון 'עדאלה', המייצג את 13 משפחות ההרוגים, וכן למוזהרים שבו ואז יותר לפרסום.
ועדת אור הוקמה על-ידי ממשלתו של אהוד ברק, בעקבות לחץ פוליטי וציבורי גדול, הן מצד השמאל בישראל, והן מצד המגזר הערבי, ומאז זכתה לקיתונות של ביקורת ולטענות מצד גורמים רבים על-כך ש'נולדה בחטא'.
במסגרת עבודת הוועדה, שחברים בה, כאמור, השופט תאודור אור, וכן שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, האשם ח'טיב ופרופסור שמעון שמיר, לשעבר שגריר ישראל במצרים, ניגבו למעלה מ-530 הודעות, והוגשו לה אלפי מוצגים. הוועדה עצמה שמעה עדויות של למעלה מ-349 עדים.
מתח רב ודריכות נרשמו בעת האחרונה במערכת הפוליטית והמשפטית, לקראת פרסומו של הדוח. יצויין, כי סודיות רבה אופפת את הקשורים להפקת דוח ולעבודת הוועדה, ועד כה לא נרשמו כל הדלפות של מסקנות ממנו לעיתונות, אולם בפנינו עוד שבוע שלם עד לפרסומו.
סימני השאלה הצפויים להיפתר
סימני השאלה הגדולים, להם ייתן הדוח תשובה, הם מהן מסקנותיה בכל הנוגע ל-14 האישים שקיבלו ממנה מכתבי אזהרה בפברואר 2000, וכן האם השופט הערבי, האשם ח'טיב, יהא בדעת מיעוט מול שני חברי הוועדה היהודים, אור ושמיר. נראה כי מצב בו ח'טיב יהא בדעת מיעוט, יגרור ביקורת קשה מצד הציבור הערבי, שצפוי להתבטא בהבעת אי-אמון מוחלט בדוח ובוועדה.
שאלה נוספת תהיה, האם תעלה הוועדה מסקנות מערכתיות כלשהן, להן תהיה גם השלכה חברתית עמוקה, באשר להתנהגות ממשלות ישראל בכלל והממשלה דאז וזרועות הביטחון שלה בפרט, כלפי האזרחים הערביים. את המנדט שנתנה הממשלה לוועדה ניתן לפרש בכמה דרכים, בייחוד לאור המינוח "הגורמים שהובילו להתרחשותם" של המהומות באוקטובר 2000. ברצותם, ייכנסו חברי הוועדה לנבכי ההיסטוריה של קיפוח האזרחים הערביים במדינה, וברצותם יתייחסו רק לתקופת הזמן הנקודתית הרלוונטית לשנת 2000.
14 מכתבי אזהרה לעדים
כאמור, בחודש פברואר 2002 שיגרה הוועדה מכתבי אזהרה ל-14 עדים שהופיעו בפניה, מתוכם 9 אנשי משטרה ו-5 גורמים מדיניים, העלולים להיפגע ממסקנותיה [נוסחם המלא של מכתבי האזהרה בקישור נפרד].
בין המוזהרים: ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק; מפכ"ל המשטרה דאז, רב-ניצב יהודה וילק; השר לביטחון פנים לשעבר, שלמה בן-עמי; מפקד מחוז הצפון לשעבר, ניצב אליק רון; תנ"צ משה ולדמן, מפקד מרחב העמקים לשעבר; תנ"צ בנצי סאו, מפקד מחוז צפון לשעבר במשמר הגבול; סנ"צ ירון מאיר, קצין אג"ם לשעבר במרחב הגליל; סנ"צ שמואל מרלשטיין; הקצין גיא רייף, מפקד תחנת משטרה לשעבר; מורשד ראשד.
הוועדה שיגרה מכתבי אזהרה גם לכמה גורמים, החשודים כמי שהתסיסו את הציבור הערבי, בהם שני חברי כנסת ערביים - עבד אלמאלכ דהמשה וד"ר עזמי בשארה, וכן לראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, השייח' ראאד סלאח, מאום אל-פחם, העצור עד תום ההליכים נגדו, יחד עם 4 בכירים אחרים בתנועה האיסלמית, המואשמים בעבירות ביטחון שונות.
במהלך העדויות שנשמעו בפניהם, הביעו חברי הוועדה את מורת רוחם מהתנהגותם של שוטרים וקצינים. גם את ביקורתם ומורת רוחם מהתנהלותו של השר לביטחון פנים דאז, שלמה בן-עמי, הפגינו חברי הוועדה. חברי הוועדה גיבשו את עמדתם במכתבי האזהרה ששלחה לכמה עדים, מהם עולה כי הוועדה הסיקה מסקנות ביניים חמורות כנגד אופן התנהלותם של האישים הנ"ל:
ברק התעלם מהערכות גורמי המודיעין
את אהוד ברק האשימה הוועדה במחדלים, בהימנעות מביצוע פעולות להבטחת שלומם של אזרחי ישראל, מהתעלמות מ"הנפגעים הרבים ואף ההרוגים אשר היה צפוי"; בכך שלא "איזן כראוי בין הצורך להבטיח את החוק והסדר, לבין הצורך להימנע מפגיעה בחיי אזרחים ובשלמות גופם", בהתעלמות מהערכות גורמי מודיעין; בכך שלא נקט בפעולות מספיקות למניעת או הגבלת שימוש באמצעים קטלניים על-ידי המשטרה; בכך שלא תיעד הערכות מצב; ובכך שאפילו נמנע מלהיפגש עם מנהיגות ערביי ישראל (עד יום 3.10.00), חרף הצעות גורמי מודיעין.
את שלמה בן-עמי האשימה הוועדה, בכך שלא הכין את המשטרה כיאות למהומות; לא גילה עירנות; לא נקט בפעולות כדי למנוע או להגביל את השימוש בתחמושת; היה שותף להנחיה למשטרה לפתוח את צירי התנועה בכל האמצעים, תוך התייחסות מפורשת לכביש ואדי-עארה, ותוך התעלמות מהנפגעים הרבים וההרוגים אשר היו צפויים; נמנע מלדרוש דיווח על אירועים ספציפיים בהם נהרגו אזרחים או נפגעו קשה; לא קיים את חובתו כדי לקבל דיווח, שיאפשר לו לקבל החלטות ומתן הנחיות מושכלות.
כנגד השייח' ראאד סלאח, ד"ר עזמי בשארה, ועבד אלמאלכ דהאמשה, טענה הוועדה כי אלה העבירו לציבור הערבי מסרים של אלימות, וגרמו לשילהוב האווירה ולהחרפת האלימות.
מכתבי האזהרה שוגרו על-מנת לאפשר למוזהרים להגן על עצמם, ובין היתר לשכור עורכי דין כדי שיוכלו להופיע בשמם בפני הוועדה ולהגן עליהם. כך, למעשה, קיימה הוועדה הליך של שימוע. עד כה, היו המוזהרים אך בחזקת חשודים לכאורה, אולם כעת, משסיימה הוועדה את עבודתה, יקבע הדוח האם אכן המוזהרים כשלו בתפקידם ו/או ביצעו עבירות לכאורה, אם לאו.
יש הכרח לנקוט בדרך אחרת כדי להגן על אינטרס הציבור
