"רמת ההוכחה הנדרשת מהוועדה הפסיכיאטרית בעת שהיא מורה על הארכת אשפוז היא ברמה של 'מאזן ההסתברויות' (ולא במדרג ביניים שבין 'מאזן הסתברויות' לבין הרמה של 'מעבר לספק סביר'), אך על הוועדה להשית ליבה לכך שכמות הראיות ואיכותן תתאם את המשמעות מרחיקת הלכת של הוראה על אשפוז כפוי". כך קובע (יום ד', 2.5.12) בית המשפט העליון.
השופט
חנן מלצר דן, בפסק דין ארוך, בשלוש סוגיות עקרוניות הנוגעות לאשפוז פסיכיאטרי כפוי המתבצע בהליך אזרחי (להבדיל מהליך פלילי). לפסק דינו בשתיים מן הסוגיות הצטרפו הנשיאה בדימוס
דורית ביניש והשופט
אליקים רובינשטיין.
בין סעיף 6 לסעיף 7
השאלה הראשונה היא, האם הוועדה הפסיכיאטרית רשאית להאריך את האשפוז הכפוי בעילה שונה מזו שעמדה בבסיס האשפוז הראשוני. הבעיה מתעוררת כאשר האשפוז הראשוני נעשה לפי סעיף 6 לחוק טיפול בחולי נפש, הקובע שלושה מבחנים מצטברים לאשפוז כפוי: "הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות; הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי; הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר".
לעומת זאת, סעיף 7 דן בבדיקה לא-כפויה וקובע שלוש אפשרויות לקיומן. הראשונה: האדם בו מדובר "חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות". השנייה היא בקיומו של אחד מתנאים אלו: "הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו, סיכון פיזי שאינו מיידי; יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים פגומה בצורה קשה; הוא גורם סבל נפשי חמור לזולתו, באופן הפוגע בקיום אורח החיים התקין שלו; הוא פוגע פגיעה חמורה ברכוש". השלישית: "הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר".
השאלה הייתה, האם הוועדה רשאית לעבור ממסלול סעיף 6 למסלול סעיף 7 בעת הארכת האשפוז הכפוי. מלצר משיב בחיוב, אך מוסיף: "בעשותה כן על הוועדה לבחון גם אפשרויות לחלופות פוגעניות פחות (כגון: טיפול מרפאתי כפוי). בהחלטה עליה לציין את העילה שבה בחרה ולהסביר בפירוט את נימוקיה".
השאלה השנייה הייתה בנוגע לרמת ההוכחה הנדרשת בעת הארכת האשפוז הכפוי, וכאמור - מלצר קובע שרמת ההוכחה נמוכה ממה שנקבע עד כה. הוא פוסק, כי די ברמת ההסתברות הרגילה של המשפט האזרחי (51%) ולא ברמה גבוהה יותר המצויה בין המשפט האזרחי לבין המשפט הפלילי (מעבר לכל ספק סביר).
אין כלל לגבי החזרת הדיון לוועדה
השאלה השלישית הייתה רמת ההתערבות של בית המשפט בהחלטותיה של הוועדה הפסיכיאטרית. מלצר סבור, כי בהיבטים הלא-רפואיים של החלטות הוועדה, רמת ההתערבות תהיה כמו בערעור רגיל: האם הממצאים שנקבעו מעוגנים בחומר ראיות אמין, האם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות, והאם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין. לעומת זאת, בהיבטים הרפואיים של ההחלטות, על אופייה של הביקורת השיפוטית להיות מסויג יותר בהיקפו ובעומקו.
לדעת מלצר, "ככל שהדבר מתאפשר בנסיבות - על בית המשפט להעדיף את הסעד של החזרת הדיון בסוגיה לעיון הוועדה הרפואית בצירוף הוראות לתיקון הפגם, על פני סעד של הצהרה על בטלותה של ההחלטה". בנקודה זו חלקו עליו ביניש ורובינשטיין והם קבעו, כי אין לקבוע כלל אלא להותיר לבית המשפט את ההחלטה בכל מקרה לגופו.
