שופטים בכלל ושופטי בית המשפט העליון בפרט, נמנעים בדרך כלל משימוש בסימני קריאה. ללשון המשפטית המדודה והמאופקת יש אמצעים אחרים להביע מורת-רוח או הדגשה. אבל סחבת יוצאת-דופן גרמה לשופט בית המשפט העליון,
צבי זילברטל, לצאת מגדרו ולעשות שימוש באותו סימן פיסוק נדיר.
על פניו נראה שמדובר בתיק שגרתי, כפי שפותח (9.8.12) זילברטל את החלטתו: "לכאורה לפני בקשת רשות ערעור על החלטה שדחתה בקשת תובע להתיר לו לשלוח שאלות הבהרה למומחה מטעם בית משפט, שמונה בגדרה של תובענה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. הלכה למעשה מדובר בשאלה אחרת - האם יש לאפשר לתובע 'לפתוח' את הדיון בתביעה לאחר שתם שלב ההוכחות ולאחר שאף הוגשו סיכומי הצדדים וניתן ליתן פסק דין".
אך כבר בפיסקה הבאה מפנה זילברטל את תשומת הלב לזמן הרב בו נמשך בירורה של התביעה, בעניינה של נערה שנפצעה קשה בתאונת דרכים בהיותה בת 14: "התביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למבקשת בתאונה הוגשה בשנת 2007 לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 282/07). ביום 23.1.2012, לאחר כחמש (!) שנות התדיינות, הוגשו סיכומי התשובה מטעם המבקשים לסיכומי המשיבות. לכאורה, התיק 'בשל' למתן פסק דין (בכפוף להשלמת הליכים במוסד לביטוח לאומי ולבירור נוסף בנושא אף-אוזן-גרון)".
שמתם לב לסימן הקריאה? הנה הוא שוב: "לאחר כחמש (!) שנות התדיינות". זילברטל כיהן בבית המשפט המחוזי בירושלים לפני שהתמנה לעליון, כך שבעיית הסחבת אינה זרה לו. אבל אפילו לשופט מנוסה כמותו, העובדה שנדרשו חמש שנים רק לניהול שלב ההוכחות - העובדה הזו נראית לו מוגזמת ומחייבת את אותה הערת ביקורת באמצעות השימוש בסימן הקריאה.
רוצים לשלוח שאלות למומחים
המצב בתיק זה יוצא-דופן עוד יותר, משום שמי שמבקשים כעת לעכב את ההכרעה בו הם דווקא התובעים - הנערה והוריה. בפברואר השנה הם טענו שהנערה עומדת לטוס לבירור רפואי בגרמניה ויש לעכב את הדיון עד לקבלת תוצאותיו של בירור זה. למרות שהשופט המחוזי
מנחם רניאל דחה את הבקשה, הרי שלאחר שהמומחים בגרמניה הביעו נכונות לנתח את הנערה - שוב ביקשו היא והוריה דחייה. הסיבה: היא רוצה לתבוע מהנהגת הפוגעת ומחברת כלל ביטוח החזר גם על ניתוח זה.
רניאל דחה גם בקשה זו, אבל ודאי לא תופתעו לשמוע שהתובעים לא אמרו נואש, כפי שמתאר זאת זילברטל: "בניגוד מוחלט למשתמע מההחלטה הנ"ל, שבה המבקשת ופנתה לבית המשפט בבקשה שמשמעותה היא 'פתיחת' ההתדיינות והלכה למעשה דחיית מתן פסק הדין. ביום 10.5.2012 הגישו המבקשים בקשה להתיר להם לשלוח שאלות הבהרה למומחים מטעם בית המשפט, ובכללן שאלות ביחס לתוכנית הניתוחים שהוצעה על-ידי הרופא הגרמני וביחס לממצאי הבדיקות שהתקבלו בגרמניה". לאחר שרניאל דחה את הבקשה, הגישו התובעים ערעור לבית המשפט העליון.
דחייה אפשרית של שנים
זילברטל מציין, כי לא פחות משישה מומחים מונו בידי בית המשפט בתיק זה והם קבעו לנערה אחוזי נכות גבוהים. גם הוא דחה את הבקשה, באומרו: "ככל שתתקבל עמדת המבקשים, המשמעות המעשית היא דחיית סיום ההליך לפרק זמן ממושך, ואולי אף לשנים לא מעטות - למקרה שהניתוח יבוצע ויהיה צורך להמתין להתייצבות מצבה של המבקשת. אין בפנינו מצב בו לאחר סיום ההוכחות והסיכומים מתבקשת הגשת ראיה מסוימת או בירור נוסף עם המומחים. המבקשים מבקשים להתיר להם לנקוט במהלך שיש אפשרות של ממש שמשמעותו, במידה רבה, פתיחת כל ההליך מחדש. השאלה אם להתיר להם להביא לכך, אם לאו, הוכרעה על-ידי הערכאה הדיונית".
זילברטל מוסיף: "העמדה שהציג בית המשפט המחוזי מבטאת את התפיסה, שמן הראוי לפנות בתביעה לבית המשפט רק לאחר התייצבות המצב הרפואי של התובע, ואין להלום מצב של ניהול הליך משפטי במקביל לקיום מהלכים רפואיים שנועדו לייצב את הנכות (אלא אם כן חל שינוי בלתי צפוי במצב), כאשר המומחים שמטעם בית המשפט הופכים למעין רופאים מייעצים לגבי הטיפול עצמו. קל וחומר שאין לאפשר זאת כאשר ההליך כבר מצוי על סף הכרעה. אין לומר כי מדיניות זו אינה ראויה, ואימוצה על-ידי בית המשפט המחוזי אינו בגדר טעות שתצדיק התערבות ערכאת הערעור". לבסוף הוא אומר, שאם תוצאות הניתוח יצדיקו לשיטת התובעים שינוי בסכום שייפסק להם - יוכלו להעלות טענה זו בערעור.
