המקום: קרסון, קליפורניה, פרבר של לוס אנג'לס, אחת הערים המפורסמות בעולם. האצטדיון: "הום דיפו סנטר", קומפלקס צעיר, מודרני, יפה, שבערב הזה מלא מפה לפה ב-30 אלף צופים. חלקם הגדול מורכב מקהל צבעוני שתומך בשתי הקבוצות שהגיעו למשחק הגמר, שתי קבוצות עם עבר עשיר והווה מוצלח. אחד הקהלים, הכתום, הגיע ברובו, אלפים של אוהדים, אחרי שעשה דרך של כ-2,400 קילומטר מיוסטון.
זה שווה למרחק בין מדריד לברלין. הם, וגם הקהל הביתי של לוס אנג'לס גלקסי, מנופפים בדגלים, מפזרים עשן צבעוני ושרים. כל הזמן שרים ומתופפים. בעיקר במקומות היקרים יותר אפשר למצוא לא מעט מפורסמים. האווירה, העטיפה – הכל משדר יוקרה, איכות, חשיבות.
על המגרש משחקות שתי קבוצות שמביאות איתן אל הדשא מטען רציני. מצד אחד, יוסטון דיינאמו (דינמו, בלשונינו), אלופת 2006 ו-2007, והקבוצה שהפסידה בגמר בשנה שעברה. עכשיו היא מחפשת לשפר את ההישג מאשתקד ולזכות בתואר השלישי שלה. מצד שני, הגלאקסי, מועדון גדול עוד יותר, שהמשחק מתקיים במגרש הביתי שלו. הוא זכה באליפויות ב-2002, 2005 ו-2011. מה שאומר שהמשחק הזה הוא שחזור הגמר מהשנה שעברה. ככה שגם פיקטנריה בדמות אפשרות לנקמה יש כאן.
אבל הסיפורים הטובים סביב המשחק הזה ממש לא נעצרים בזאת. כי אמנם אלה שתי הקבוצות שהיו במעמד הזה גם ב-2011, אבל הדרך לשם השנה הייתה קשה, קשה מאוד. השיטה של ליגת הכדורגל המקצוענית של ארצות הברית וקנדה – ה-MLS – היא כזו שבתום עונה רגילה של 34 משחקים, 3 הקבוצות הטובות במזרח וה-3 הטובות במערב עולות אוטומטית לפלייאוף של בית-חוץ. מקומות 4 ו-5 מכל אזור מתמודדים זה מול זה בסיבוב מוקדם המורכב ממשחק אחד, בביתה של המדורגת 4.
המנצחת פוגשת את המקום ה-1 (שכמובן יארח את המשחק השני), בזמן שמקומות 2 ו-3 נפגשות גם הם לצמד משחקים. זה רבע הגמר. משם עולים לחצר הגמר, שהוא בעצם הגמרים האזוריים של המזרח והמערב. כמו ב-NBA. המנצחות מעפילות לגמר – שגם הוא, כמו הסיבוב המוקדם – מתקיים בשיטה של משחק אחד – אבל הפעם, על כל הקופה.
ב-2011 יוסטון סיימה 2 במזרח, גלאקסי סיימה 1 במערב – ככה שמשחק הגמר בניהן לא הפתיע אף אחד. אבל כדי לשחזר את המשחק הזה ב-2012, הן היו צריכות להפתיע כמה וכמה אנשים. יוסטון סיימה את העונה הרגילה במקום ה-5 במזרח, האחרון שמוביל לפלייאוף. לוס אנג'לס סיימה 4 במערב. מה שאומר ששתי הפיינליסטיות התחילו את המסע שלהן בחזרה אל הגמר במקום הכי רחוק שאפשר ממנו – מהסיבוב המוקדם, ובלי "יתרון הביתיות" של לארח את הגומלין ברבע ובחצי הגמר.
אלא שהסגלים של יוסטון ושל לוס אנג'לס עמוסים בשחקנים ותיקים, מנוסים, שראו הרבה ועשו הרבה, וזכו בהרבה. לא ברור כמה שמות כמו ריקרדו קלארק ובריאן צ'ינג אומרים לחובב הספורט הישראלי הממוצע, אבל שחקני יוסטון האלה הם הקצפת שעל עוגת הכדורגל האמריקאי. עם עשרות הופעות בנבחרת הלאומית, כולל השתייכות לסגל שיצא למונדיאל ולסגל שזכה בטורניר של צפון אמריקה, שניהם היו שם ב-06 וב-07 כשהמועדון זכה בשתי אליפויות רצופות.
קלארק הוא קשר אחורי מודרני, חזק, אתלטי, מהיר שתומך בהתקפה ועוצר את היריבה. צ'ינג בן ה-34, יליד הוואי, הוא מהשחקנים הגדולים בתולדות ה-MLS. הוא זכה באליפות עוד לפני שהגיע ליוסטון, עם סן חוסה, ועם יותר מ-100 שערים בעונה הרגילה ובפלייאוף של ה-MLS, בהחלט מדובר באגדה. תוסיפו להם את בראד דייויס, קשר קדמי יצירתי, ושחקני הגנה ותיקים וטובים כמו בובי בוסוול וג'רמיין טיילור (66 הופעות בנבחרת ג'מייקה), ותקבלו קבוצה שלא תתרגש מדרך ארוכה וקשה.
זה התחיל בניצחון בסיבוב המוקדם בחוץ, על שיקגו. הסקורר הצעיר וויל בראון כבש צמד ב-1:2. הוא כבש שוב ב-0:2 הביתי על אלופת העונה הרגילה במזרח, קנזס סיטי. הפסד 1:0 בגומלין קבע שיוסטון שוב בגמר המזרח. שם היא פגשה את די.סי יונייטד, אחד המועדונים המוצלחים בתולדותיה הקצרים של הליגה. 1:3 ביתי ו-1:1 בחוץ החזירו את יוסטון לגמר ה-MLS Cup.
וכל הזמן הזה, גם בלוס אנג'לס היו בדיוק את האנשים שיעשו הכל כדי לקיים דייט שני עם דיינאמו, לקרב אחד על התואר. אפשר לספר על אדסון באדל, חלוץ בן 31 שכבש 120 שערים בקריירה. אפשר לספר על כריסטיאן ווילהלמסון, הקשר השבדי בן ה-32 ששיחק 79 פעמים בצהוב-כחול של הנבחרת שלו. גם הבלם הגבוה והאתלטי עומאר גונזאלס בן ה-24, מכוכבי העתיד של נבחרת ארה"ב, נמצא שם. אבל כשמדברים על הסגל של הגלאקסי הדיון מתמקד בשלושה אנשים, שאין צורך להציג: רובי קין, לנדון דונובן ודייויד בקהאם. השניים האחרונים ידעו ימים לא מוצלחים יחד בתחילת דרכם המשותפת בגלאקסי. בקס הגיע ב-2007 למועדון של דונובן, ושני הכוכבים לא הצליחו להצעיד את הקבוצה להצלחות. גם היחסים בניהם לא היו טובים במיוחד חלק מהזמן.
ב-2011 הצטרף קין למשוואה, ולמרות שגם הוא כוכב ענק במונחי ה-MLS, נוכחותו לא פגעה במרקם הקבוצתי. היא בעיקר תרמה. מאז 2008 עומד שם על הקווים ברוס ארנה, מאמן הכדורגל הגדול בתולדות ארצות הברית ואחד ממאמני הספורט המוצלחים בכלל שהאמריקאים ראו. בעונה שעברה הוא הצליח סוף סוף לחבר את קבוצת הכוכבים שלו ולהביא אליפות שבאמת הצליחה לרגש.
אבל 2012 התחילה רע מאוד. ב-26 במאי, אחרי 13 משחקי ליגה, הקבוצה ניצחה רק שלוש פעמים, סיימה עוד פעמיים בתיקו, והפסידה לא פחות משמונה משחקים – כולל רצף של 5 הפסדים ב-7 משחקים, וללא ניצחון – עד אותו שלב. לגלאקסי לא היו משחקים עד ה-17 ביוני, ובשלושת השבועות האלה משהו השתנה. 13 ניצחונות ב-21 המשחקים האחרונים נתנו כאמור לקבוצה את המקום הרביעי ואת הכרטיס לסיבוב המוקדם של הפלייאוף. ואיזה פלייאוף זה היה.
כבר בדקה ה-3 הם מצאו עצמם בפיגור – ביתי – מול ואנקובר. צמד שערים מהירים בדקות 69 ו-73 קבע מהפך, וניצחון. המוטיב הזה יחזור על עצמו כבר בסיבוב הבא, בחצי גמר המערב. הפסד 1:0 ביתי במשחק הראשון לסן חוסה אמור היה להביא לסוף העונה של הגלאקסי, ולסוף עידן בקס-דונובן. הראשון יעזוב בטוח, השני עוד מתנדנד. אבל בגומלין קין החליט שהוא רוצה לדחות קצת את הקץ וכבש צמד, שהוביל לניצחון 1:3. עוד מהפך. עוד שלב. צמד נוסף של קין, שהיה לשחקן הטוב בליגה בחודשים האחרונים וסיים את העונה עם 23 שערים ב-35 הופעות, עמד בבסיס 0:3 מרשים על סיאטל, וגם הפסד בגומלין לא שינה את העובדה – לוס אנג'לס ויוסטון שוב בגמר.
ושם, באצטדיון יפה, המלא והצבעוני, ומול קהל שבמרביתו היה כמובן ביתי, הגלאקסי פתחו נהדר. בקהאם שיגר מסירות מדוייקות לכל מי שרצה, דונובן וקין הצליחו לברוח לשומרים שלהם שוב ושוב. הם היו צריכים להוביל 0:2 ב-20 הדקות הראשונות, אבל החמיצו יותר מדי. יוסטון יצאה מהשוק, חזרה למשחק, ועקצה בזמן הכי קריטי – רגע לפני הירידה להפסקת המחצית. ככה הסיפור הזה אמור להיגמר?
ממש לא. אין סיכוי. השחקנים של ארנה באו חדים מאוד למחצית השנייה. הם שיחקו כדורגל שאף קבוצת צמרת אירופאית לא הייתה מתביישת בו – קצב, דיוק, מהירות, ניצול הזדמנויות. ז'וניניו הברזילאי (שום ז'וניניו שאנחנו מכירים) הרים, גונזאלס – הבלם הגבוה – נגח את השוויון בדקה ה-60. בקס המשיך להיות בכל מקום במגרש ולשלוח כדורים מופלאים לחבריו. חמש דקות אחר כך הגלאקסי סחטו פנדל מוצדק (בכלל, השיפוט של סילביו פטרסקו, הקנדי הראשון ששפט את גמר ה-MLS, היה מעולה). דונובן, מי אם לא הוא, השלים את המהפך. עוד מהפך – אבל הפעם, המהפך האולטימטיבי. פנדל מוצדק נוסף, בתוך תוספת הזמן, הפך ל-1:3 מרגלי קין. ארנה השתמש בחילוף האחרון שלו כדי להוציא את בקהאם, בתוספת הזמן. ככה הסיפור הזה אמור היה להיגמר.
ככה, עם אליפות שנייה ברציפות, בקהאם בן ה-37 בהחלט יכול לסיים את הפרק הזה. פרק שבקלות יכול כולו היה להיראות אחרת לגמרי. להיראות רע. אבל מה לבקהאם ול"להיראות רע"? ההתחלה, עם המשכורת המטורפת והציפיות, לא הייתה טובה. אי שם ב-2007 הקהל של הגלאקסי לא אהב את בקס. אבל הוא המשיך בשלו. הוא שיחק את הכדורגל שלו. הוא בישל שערים. הוא הנהיג על המגרש. הוא רדף אחרי מגנים. כמו ילד שעלה מהנוער, הוא קנה את הלב של האוהדים. התארים האלה הם סיום הולם למסע בו בקהאם הוכיח שוב, לכל מי שעוד צריך היה הוכחה, שהוא הרבה יותר כדורגלן מאשר כל דבר אחר, ושהוא לא נסע לארצות הברית כדי לנפוש ולדגמן. רחוק מזה.
בקהאם, שאמר אחרי המשחק שהוא היה מחוייב לתהליך ושהוא נשאר מחוייב לליגה ולקידום משחק הכדורגל בארה"ב, אמור להשתלב בעתיד באיזושהי צורה בבעלות בליגה. אבל אתמול בלילה הוא הוכיח שנשאר בו המון כדורגל. המשחק שלו אף פעם לא היה מבוסס על מהירות, כוח מתפרץ או כל אלמנט אתלטי שכזה. הוא שומר על כושר נהדר, הוא משקיען, והדיוק של הרגל שלו נשאר חד כתמיד. כל שלמרות גילו, הרבה קבוצות יכולות להשתמש בשירותיו, וכשחקן ה-12 של קבוצת צמרת הוא יכול לתת בשקט עוד שנתיים טובות ומכובדות בכדורגל האירופאי, לפני שבאמת יפרוש לבעלות, עסקנות ודוגמנות בלבד. השאלה היא מה יותר מציק לאלה שעדיין מסרבים לתת לו את הכבוד שהוא ראוי לו ולפרגן באמת לאיש הזה: העובדה שבגיל 37 הוא עדיין כדורגל ברמה גבוהה, או העובדה שגם אחרי שיפרוש באמת, מתישהו סביב גיל 40, ההצעות לדוגמנות עדיין יחכו לו בשורה. ובינתיים, כשאתם חושבים על התשובה, הוא כבר חושב איפה יזכה באליפות העשירית בקריירה שלו. וזו, יותר מכל, צריכה להיות המורשת שלו ככדורגלן. ארון הגביעים שלו הוא ההוכחה לכך.
