לא בקיצור טלגרפי

לא פחות מ-31 עמודים נדרשו לשופטת בית משפט השלום בירושלים, תמר בר-אשר-צבן, כדי להכריע במחלוקת בשאלה הבאה: האם לדואר ישראל יש זכות מעבר לחדר תאי הדואר בסניפו ברחוב שמאי בירושלים, לאחר שהבניין הצמוד - בו נמצא המעבר - נמכר ליזם פרטי? משהו בסדרי העדיפויות של כבודה נראה פגום, לנוכח ההיקף העצום שהקדישה לפסק דין זה, ובפרט כאשר השורה התחתונה היא שהצדדים בכלל לא היו צריכים להגיע לבית המשפט.

סניף הדואר ברחוב שמאי 6 בירושלים פועל מאז 1965, ולאיש לא היו בעיות גישה לתאי הדואר עד שבשנת 2004 מכרה המדינה חלקים מן הבניין - ובהם הכניסה הראשית וחדר המדרגות - לחברה הנושאת את שמה של אותה כתובת, והמייעדת את השטח שרכשה לבניית מלון דירות. החברה, המיוצגת בידי עו"ד בריג'יט אולמו-בלייח, הודיעה לדואר ישראל, כי שוב אין היא מרשה לעבור בכניסה ובמדרגות לחדר השוכן בקומת היציע ובו ממוקמים 825 תאי דואר.

בשנת 2010 פנתה דואר ישראל לבית המשפט, באמצעות עו"ד זאב זייטמן, וביקשה לחייב את חברת שמאי 6 לאפשר לה וללקוחותיה את המעבר. בר-אשר צבן דחתה את התביעה, לאחר שקבעה שדואר ישראל לא הצליחה להוכיח זכות כלשהי: לא מכוח הסכם, לא מכוח רישיון, לא מכוח כורח, לא מכוח תום הלב, לא מכוח זכות השימוש ברכוש משותף ולא מכוח השתק. בשביל זה, כאמור, היא נזקקה ל-31 עמודים.

בעמוד 29 אומרת בר-אשר צבן, כי בתחילת ההליך הציעה לצדדים להגיע להסכם, שכן ברור שפסק הדין - יהיה אשר יהיה - יגרום לצד המפסיד למצב בלתי נסבל. שמאי 6 לא תוכל להשלים עם מעבר של מאות בני אדם במלון הדירות, והדואר יידרש להוצאה ניכרת אם ייאלץ לשנות את הגישה לתאי הדואר. "נכון היה שהצדדים ישכילו למצוא פתרון ישים ולא יביאו את הדברים לפתחו של בית המשפט", היא מוסיפה.

בר-אשר צבן אף אומרת מה היה המתווה הנכון: לבקש מבית המשפט לבטל את זיקת ההנאה הנטענת של הדואר ולמצוא פתרון חילופי. ואולם, דואר ישראל "החליטה לגלות אטימות לחוסר הסבירות בדרישתה להמשיך ולעבור בתוך שטחה של הנתבעת המבקשת להסב אותו למלון דירות, וחבל שכך". העקשנות הזו עלתה לדואר ישראל בהוצאות של 25,000 שקל, ולציבור כולו - בבזבוז הזמן הכרוך בכתיבת פסק דין כה ארוך.