היי רוברט,
מה שלומך ? האמת שאני יודע. מדהים. אתה על גג העולם. ראיתי אותך בשבוע שעבר, נראית מעולה. בכל זאת, רביעיה. ועוד בחצי גמר ליגת האלופות. חסר תקדים. ומול מי? המועדון המעוטר באירופה, זה שמתיימר להיות הגדול בעולם.
ועכשיו מה? 37 מיליון יורו בייבי! כולן רוצות קצת מהפולני הלוהט. כן, הוכחת שהמילים האלה אינן אוקסימורון. באיירן, מנצ'סטר, ולאחרונה אפילו שמעתי שברצלונה בעניין – מי יודע, אולי גם בשנה הבאה תפגוש את הבלאנקוס 4 פעמים, ואנחנו כבר יודעים שזה לא עוד מספר בשבילך.
כולם ידעו שאתה שחקן גדול, אבל אף אחד לא ראה את זה מגיע. תשאל את פפה. בעצם, הבנתי שכבר דיברתם. מעניין אותי לדעת מה הרגשת כשהפורטוגלי אמר לך "די, הבקעת מספיק". בטח רק העלה לך עוד יותר את הבטחון. אתה בחור מודע רוברט, אתה יודע מה אתה שווה והראיה לכך – איך שניתחת את הגולים שלך.
בהתחלה מהאוויר ("הצלחתי להגיע לפני פפה"), אחרי זה שובר נבדלים מהקרקע ("ידעתי שאני לא בנבדל והייתי חייב לחפש את הפינה"), והכי חשוב, ידעת להעריך את "הגול היפה ביותר" – ההשתחררות בשער השלישי. ובאמת, הדרך בה השלמת שלושער, אי אפשר היה שלא למחוא כפיים. ואחרי זה עוד הגיע הרביעי. את הפנדל בעטת חזק למרכז, אחרי שזרקת את דייגו לופס לצד, ומיד הרמת ארבע אצבעות.
שלא תטעה, קשה לבוא בטענות לשחקנים שמחצינים רגשות. בין אם זה באלוטלי שמטיח את החולצה על הדשא וחושף את שריריו, או זלאטן שמרים ידיים בשחצנות, ובין אם זה מוריניו שדופק גליצ'ים על הדשא. זה קליל, זה כיפי, זה מגניב. רק שאצלך, אולי במקרה, התנועה "נתקעה" על היד עד שהגעת לפאביו קוונטראו. או יותר נכון, ממש לפנים של קוונטראו. השאלה אם לא הלכת רחוק מדי?
אם זה עוד לא ברור, הלב שלי נמצא עם אלה ממדריד. קשה לשכוח את ה-29.11.2010. לא עוד סתם תאריך בהיסטוריה של ריאל מדריד, אותו 5:0 בקאמפ נואו. הזכרון הכי גדול הוא לא של אחד מחמשת הגולים, אלא של התחושה. אותה תחושה כשסיידו קייטה מגיע עד לכריסטיאנו רונאלדו ומסמן לו את ה-"5" בפנים. אתה בטח חושב לעצמך: "אבל סיידו לא כבש באותו משחק, בעוד שאני כבשתי רביעיה. לי מותר". אז זהו, שלא. לא שקשה להבין אותך, בטח נסחפת עם הרגע. וזה בסדר. בכל זאת, חתיכת הישג. וכאמור, מול לא עוד קבוצה. אבל אולי כאן בעצם הטעות הכי גדולה שלך, זאת לא עוד קבוצה.
אז נכון, זאת לא ריאל מהשנה שעברה. הגרסה הנוכחית כבר איבדה את האליפות איפשהו באיזור נובמבר. חדר ההלבשה כל כך מפולג, שאפילו הסמל הכי גדול כבר לא יודע מה מקומו, כולם רבים עם כולם והמאמן מחפש כרטיס טיסה לאנגליה. ואולי יותר מהכל, זאת ריאל שלא הצליחה להשיג ולו ניצחון אחד בשלושת המשחקים האחרונים מול חבריך.
אבל רוברט, מצד שני, אתה לא עומד לקבל רק 11 שחקנים בלבן. אתה עומד לקבל אותם בסנטיאגו ברנבאו, איפה שהם כובשים 3.62 שערים למשחק, וכשלצידם 85,454 שחקני חיזוק, עם אובססיה שנקראת בשפה שלהם "לה דסימה", בשפה שלך "דז'נטה" ובשפה שלי "העשירי". ועל הקווים, מיוחד אחד, שפשוט לא יודע מה זאת המילה שמתחילה עם "כיש" ומתחרזת עם "בלון".
מר לבנדובסקי, אתה בטח עסוק כרגע, אז בשביל לחסוך לך זמן, אולי כדאי שתדע מה קרה ב-11.12.1985, כמעט שלוש שנים לפני שנולדת. בורוסיה מנשגלדבאך, בימים היותר יפים שלה, הגיעה למדריד עם יתרון מבטיח מבית של 1:5, וחזרה הביתה עם הזנב בין הרגליים אחרי תבוסה 4:0. תעשה את החשבון.
תקרא לי משוחד, מעורב רגשית, פנטזיונר, רומנטיקן. אבל תנסה לחזור בדיוק שבוע לאחור, מה חשבת אז שיותר הגיוני, שתנצחו את ריאל 1:4 בבית או שתפסידו לה 3:0 בחוץ? ובכלל, איזה משחק אירוני זה הכדורגל. תאר לך, רוברט יקירי, מצב היפותטי, בו שחקן של ריאל מדריד, נגיד ההוא עם המס' 7 על הגב, כובש שלושער הערב. אם זה יקרה, לא קשה להניח שהוא ישר יניף שלוש אצבעות. ודי בטוח את מי הוא יחפש. דברים מוזרים יותר קרו.
