גבר שהסכים שבת-זוגו (הידועה בציבור) תאמץ ילדים ואף סייע בידיה בהליך זה, חייב במזונותיהם לאחר שבני הזוג נפרדו. כך קובע (29.8.13) בית המשפט העליון.
בני הזוג היו ידועים בציבור בשנים 2007-1998. האישה, הסובלת מעקרות בשל טיפולים במחלת הסרטן, ביקשה לאמץ ילדים והגבר הסכים ואף השתתף בהליכים הדרושים. בסופו של דבר אימצה האישה תאומות ילידות אוקראינה, הגבר הציג את עצמו כאביהן והן אף כינו אותו "אבא" ואת הוריו "סבא וסבתא". בית המשפט למשפחה ובית המשפט המחוזי בחיפה קבעו, כי על הגבר לשאת במזונות הילדות למרות שהוא לא אימץ אותן רשמית, ובית המשפט העליון דחה את ערעורו על החלטות אלו.
השופט
יורם דנציגר מציין בתחילת פסק דינו, כי הוא אינו עוסק בשאלה (המרתקת, כלשונו) בדבר חיובם של ידועים בציבור במזונותיהם של בני/בנות זוגם מקשרים קודמים. הוא גם מביע דעה שמרנית, לפיה אל לו לבית המשפט להשתמש במקרים ספציפיים כדי לדון באופן תיאורטי בשאלות משפטיות כלליות ועקרוניות, אלא רק במידה שהדבר נחוץ להכרעה במקרה שלפניו.
דנציגר קובע, כי לא ניתן לחייב את הגבר במזונות הילדות מכוח חוק המזונות, אך דוחה את טענתו לפיה אין לחייבו בשל עילות אחרות. בית המשפט העליון כבר פסק, מציין דנציגר, כי חיוב במזונות יכול להיגזר גם מהמשפט האזרחי בכלל ומדיני החוזים בפרט, ובמקרה הנדון - עיקרון ההסכמה מכללא. הגבר הסכים לכך שהאישה תאמץ את הילדות ולפיכך גם נטל על עצמו התחייבויות הנובעות מהסכמה זו, אומר דנציגר. לצד זאת מעיר דנציגר, כי במקרה הנוכחי אין מקום לדון בשאלה האם ניתן לחייב במזונות מכוח טובת הילד.
השופט
יצחק עמית מוסיף, כי אם המצב היה הפוך והאישה הייתה מבקשת לנתק את הקשר בין הילדות לבין הגבר - לא היה בית המשפט נותן לכך את ידו. לדבריו, יש מקום לחייב את הגבר במזונות גם משיקולים של צדק ושל הסתמכות האישה על תמיכתו בהן.
השופט
צבי זילברטל אומר, כי אין זה ראוי לאפשר לגבר להתנער מחובותיו כלפי הילדות, תוך שהוא נאחז בכך שלא בחר למסד באופן רשמי את מעמדו כלפיהן. הגבר "שידר" באופן ברור שהוא ניצב לצידן של הילדות, ואין לאפשר לו לשלוף כעת "פוליסת ביטוח" שהכין מראש למקרה שייפרד מהאישה. טענות אלו אינן מוסריות ואינן צודקות, ודינן היה להיפסל גם מטעמים של תקנת הציבור, מוסיף זילברטל.
הגבר חויב בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל. את הגבר ייצגו עוה"ד שמואל מורן ועמרי דרור, ואת האישה - עו"ד
משה לוי.