השופט
חנן מלצר, שהיה בדעת מיעוט בערעור בנושא מוצטפא דיראני ודעתו הפכה לדעת הרוב בדיון הנוסף, סבור שיש לדחות את התביעה לא רק משום שמדובר באויב, אלא גם משום שזוהי תביעה קנטרנית שניתן לדחותה לפי תקנות סדר הדין האזרחי.
מלצר אומר (15.1.15): "עסקינן כאן, כאמור, בתביעה אזרחית-נזיקית, שהוגשה כנגד המדינה, על-ידי מנהיג ארגון טרור... וכשחזר ללבנון הצטרף כאמור מיד (בניגוד להתחייבותו בעת שחרורו) לפעילות במסגרת ארגון החיזבאללה. תובע כזה איננו רק 'נתין אויב'. הוא אויב ממש לפיכך, אפילו נקבל את מגמת הצמצום שחלה בתקופה המודרנית בכלל שאין מבררים תביעתו של נתין אויב - הרי שדיראני איננו יכול להיבנות מכך".
לדברי מלצר, קיימות ארבע גישות תיאורטיות אפשריות לבחינת השאלה: מיהו "נתין אויב", שאת תביעתו אין מבררים בעת לחימה. האחת: כל אזרח של מדינת אויב. השנייה: מי שמתגורר דרך קבע במדינת אויב. השלישית: מי ששייך לארגון אויב. הרביעית: אדם שמכלול מעשיו מגלה אויבות.
"בענייננו, 'אויבותו' של דיראני כלפי מדינת ישראל מקיימת את כל הקריטריונים שצוינו לעיל: דיראני הוא אזרח ותושב לבנון - שהיא מדינת אויב של ישראל... דיראני נטל חלק מרכזי ופעיל בפעילויות איבה שהתבצעו כנגד מדינת ישראל ובפיגועים שנעשו כנגד כוחות צה"ל, ומאז חזרתו ללבנון הוא ממשיך, כפי שנמסר לנו על-ידי גורמי הביטחון, בהתנהלות טרוריסטית מכוח מנהיגותו בארגון החיזבאללה.
"בנסיבות אלה - כל עוד דיראני משתתף בפועל במערכה של חיזבאללה נגד מדינת ישראל, ממקום מושבו בלבנון - הוא נושא עימו 'סל' זכויות מצומצם מזה שזכאים לו אזרחים זרים, או נתינים 'רגילים' של מדינות עוינות, אשר אינם נוטלים חלק בפעולות איבה לוחמניות נגד ישראל".
הדמוקרטיה המתגוננת
מלצר מוסיף, כי בהקשר זה יש להפעיל את עקרונות "הדמוקרטיה המתגוננת". בהקשר זה הוא שב ומצטט את דבריו של השופט יואל זוסמן משנת 1965 "רשות... מרשויות המדינה אינה צריכה לשמש מכשיר בידי מי ששם לעצמו את חיסול המדינה כמטרה, ואין לו - אולי - מטרה אחרת זולתה". זוסמן נתן דוגמה, ולדברי מלצר "הנמשל לענייננו ברור, וחבל שעדיין לא כולם מבחינים בו", וזוהי:
"פלוני חפץ לזרוק פצצה בכנסת כדי לרצוח את חברי הכנסת, אך מיציע האורחים אין הדבר ניתן לביצוע, לכן הוא מגיש רשימת מועמדים לבחירות לכנסת, ומטרתו המוצהרת היא שבתור חבר כנסת, הנהנה מחסינות, יוכל להיכנס לאולם הישיבות ולבצע בו את זממו. פלוני זה מגיש רשימת מועמדים שאין בה פגם. החייבת ועדת הבחירות לאשר את הרשימה ולסייע בידו, בדרך זו, לבצע פשע? או שמא רשאית הוועדה לומר שלא למטרה זו קיים במשטר דמוקרטי בית הנבחרים, והשימוש שפלוני מבקש לעשות בסדר המשטר שימוש לרעה הוא שאין הוועדה חייבת להשלים עימו? ואם רשאית הוועדה לסרב לאשר רשימת מועמדים שהוגשה לה לשם קידומה של עבירת רצח, כלום אינה רשאית לסרב לאשר רשימה שהוגשה לקידומה של בגידה במדינה?".
בהמשך, כאמור, קובע מלצר שגם מבחינת סדרי הדין אין מקום לברר את תביעתו של דיראני, שכן הוא עצמו אמר שמטרת הגשת התביעה היא "לצרכי סימבוליקה" - ולא לשם כך נועדו הליכים משפטיים; התביעה היא חלק מהמאמץ התעמולתי של ארגוני הטרור; ודיראני הצהיר שאין לו אמון במערכת המשפט הישראלית. עוד עומד מלצר על הסכום שתובע דיראני - 6 מיליון שקל - שמטרתו הצינית היא להזכיר את מספרם של קורבנות השואה. לכן, "התביעה ראויה להימחק מחמת קנטרנות, העולה אפילו מכתב התביעה, או בשל כך שהיא עושה שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות".
לדברי מלצר, "חברי, החולקים על הנשיא ועלי בנקודה זו מדברים ברמת הפשטה גבוהה על כך שזכות הגישה לערכאות נפגעת פה בנסיבות - וזאת מבלי להתייחס לנתונים שפורטו לעיל, ומבלי לדון בהוראות הספציפיות של החיקוקים הנ"ל, תוך התעלמות מהעובדה שאם נקבל את הפרופוזיציה המוצעת על ידם - גם דחיית עתירה לבג"ץ מחמת חוסר נקיון כפיים, למשל - לא תהיה אפשרית עוד, שכן נראה בה חסימה של זכות הגישה לערכאות, כביכול ללא ביסוס בחוק, או מכוח הסמכה שבו". והוא מסכם: "מי שהוא ממש אויב וכל עוד הוא כזה - אין דלתו של בית המשפט של המדינה עימה הוא מתעמת פתוחה בפניו".
