שני פסקי דין של שופט בית המשפט העליון,
ניל הנדל, חושפים (יום ג', 31.5.16) התנהלות בעייתית של עורכי דין בעתירות נגד בתי דין רבניים.
עו"ד משה מילר טען, כי בית הדין הרבני האיזורי בירושלים הוציא נגד מרשו צו עיכוב יציאה מן הארץ למשך שנה, בעוד שהוא רשאי להוציא צו שכזה במעמד צד אחד למשך 30 יום בלבד. אלא שהחלטתו של הנדל מעלה, כי מילר ניסה להטעות את בג"ץ:
"מבין השיטין אני למד, וזאת על-אף שהעותר לא ציין זאת בעתירה, כי הצו שניתן על-ידי בית הדין האזורי בתאריך 17.2.16 אינו אלא הארכה של צו שניתן על-ידי בית משפט לענייני משפחה טרם העברת ההליך לבית הדין, שתוקפו היה עד לתאריך 21.2.16. כלומר אין עסקינן במתן צו ראשוני, אלא
בהארכת צו קיים".
הנדל מוסיף: "לאור התנגדות העותר, בתאריך 1.3.16 נקבע דיון בפני בית הדין האזורי בו נשמעה התנגדותו של העותר. חרף התנגדותו, דחה בית הדין, במותב תלתא, את ההתנגדות ואישר את צו עיכוב היציאה מהארץ. לאור זאת, לא עולה מתיאור האירועים כי נפגעה זכותו המהותית של העותר להשמיע בפני בית הדין את התנגדותו לצו".
עו"ד אברהם אינדורסקי מייצגת אישה, שביקש מבג"ץ לבטל את החלטת בית הדין הרבני הגדול ולפיה היא הפסידה את כתובתה. אינדורסקי טען שלבית הדין הגדול לא הייתה סמכות לדון בתיק לפני שיידון בבית הדין בפתח תקוה, אך הנדל אומר:
"טענתה של העותרת לחוסר סמכות לא רק שלא נטענה בשלב מוקדם של הדיון והועלתה רק לאחר מתן פסק הדין, אלא שטענה הפוכה אף שימשה אותה עצמה כדי לדחות את הדיון בפני בית הדין האזורי. בתגובה בכתב לבקשת המשיב לקביעת דיון בתביעת הרכוש בפני בית הדין האזורי, התנגד בא-כוח העותרת לבקשה בנימוק שאין לקיים דיון על הרכוש טרם ניתנה החלטת בית הדין הגדול בעניין הכתובה.
"על דברים אלה חזר בא-כוח העותרת בעל-פה אף בדיון שהתקיים בפני בית הדין האזורי. אף בדיון שהתקיים בפני בית הדין הגדול, לא השמיע בא-כוח העותרת טענה בדבר חוסר סמכותו של בית הדין לדון בכתובה, וטען לגופו של עניין שיש למרשתו זכות בגביית הכתובה. הטענה לחוסר סמכות הושמעה על-ידי העותרת רק לאחר פסק הדין של בית הדין גדול. די בכך כדי לדחות את העתירה". הנדל דחה את העתירה גם לגופה. האישה חויבה בתשלום הוצאות של 3,000 שקל לבעל, אותו ייצג עו"ד אהרון בניסטי. השופטים
נעם סולברג ו
אורי שהם הסכימו עם הנדל בשני המקרים.
