המשטרה סילפה במכוון את דבריה של חשודה בחקירתה, ויצרה רושם כוזב כאילו הודתה בקבלת שוחד. כך קובע (18.7.16) שופט בית משפט השלום בנתניה, עוז ניר-נאוי, אשר זיכה עובדת לשעבר בסניף דואר בנתניה, אתי אמיר, מקבלת שוחד.

המדינה ייחסה לאמיר קבלת שוחד מרו"ח זאב ברנד, שהואשם במתן שוחד וזוכה מאשמה זו; הוא הודה והורשע בגניבת 2 מיליון שקל מלקוחותיו ובעבירות מס. ברנד קיבל מלקוחותיו צ'קים לתשלום חובותיהם לרשויות המס, אך השתמש בהם לתשלום חובותיו-שלו לאותן רשויות. הוא מסר ללקוחותיו שחובותיהם גבוהים משהיו, ובהפרש בין החוב האמיתי לבין הסכום ששילם - השתמש לצרכיו שלו.

ברנד הפקיד את הצ'קים בסניפי דואר וביקש מהפקידים לפצל את סכומיהם בין חוב הלקוח לבין חובו שלו. ב-56 מקרים הוא פיצל את הצ'ק בין רשויות שונות, כאשר אמיר היא שהסכימה לבצע פעולות אלו. המדינה טענה, כי ברנד שיחד את אמיר במתנות בשווי כמה אלפי שקלים: השתתפות במימון נסיעה בנה לפולין, תווי קנייה, בושם ועוד. ניר-נאוי קבע, כי בשל הסכומים הקטנים לא ניתן לומר שמדובר בשוחד, לא היה קשר בין אותן מתנות לבין מעשיה של אמיר ובשניהם לא התקיים היסוד הנפשי של העבירה.

ניר-נאוי מציין על פני מספר עמודים, כי קיימים הבדלים משמעותיים בין דבריה של אמיר בחקירתה - כפי שתועדו בווידאו - לבין ההודעות שהגישה המשטרה כראיה. הוא קובע, כי הדברים סולפו ולעיתים כלל לא נכתבו, ויצרו רושם כוזב כאילו אמיר למעשה מודה בקבלת שוחד. לדעתו, אמיר ידעה שמעשיה היו פסולים מבחינת נוהלי עבודתה, אך היא לא התכוונה לקבל שוחד ולא קיבלה אותו.

ניר-נאוי מזכיר: "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של החשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו. למרבה הצער, לא התרשמתי כי רק מטרה זו עמדה לנגד עיניהם של כלל החוקרים בתיק שלפני. חלקים רבים מחקירת הנאשמת כלל לא מופיעים בהודעות הנאשמת באופן מגמתי, לפחות פעם אחת לא ניתנה לנאשמת הזדמנות להציג ראיות לגרסתה, ובמספר לא מבוטל של מקרים מתקבלת תמונה מעוותת של החקירה". בין הדוגמאות הרבות שמביא ניר-נאוי להתנהגות החוקרים:

• "במספר לא מבוטל של מקרים, עת שואלת החוקרת את הנאשמת 'למה עשית את זה?' והנאשמת משיבה שוב ושוב שהיא לא יודעת וכי זה לא היה בעד מתנות, וכי המתנות אינן טובות הנאה, הדברים אינם נרשמים". ניר-נאוי מוסיף שלושה סימני קריאה בסיומו של משפט זה.

• כאשר אמרה אמיר לחוקרת, שהיא אינה שומרת על זכות השתיקה, משיבה לה החוקרת בטון כמעט עוקצני: "את יכולה לשתוק". אמיר: "אבל כשאני שותקת את אומרת לי: למה את לא מדברת". החוקרת צועקת: "תעני אמת, אדם לא יכול להגיד: אני לא יודע למה עשיתי". דברים אלו לא תועדו בהודעות הכתובות.

• באחד המקרים אף זייפו החוקרים את דבריה של אמיר. בהודעה הכתובה היא מצוטטת כאילו אמרה "לא יודעת, אני חושבת לעצמי שאולי בגלל שהוא [ברנד] נתן לי סיגריות עשיתי את זה. הייתי טיפשה באותו רגע. אני לא עשיתי את זה בשביל אף טובת הנאה, בשביל שום דבר אישי". ניר-נאוי קובע חד-משמעית: הדברים כלל לא נאמרו. למעשה, אמיר הכחישה שוב ושוב שקיבלה טובות הנאה, וטענה שפעלה רק מתוך טיפשות.

• המדינה טענה, כי אמיר הודתה בקבלת שוחד כאשר אמרה: "אני העברתי לו תשלומים וקיבלתי ממנו טובות הנאה". ניר-נאוי אומר, שזוהי הוצאת דברים מהקשרם והתעלמות מדבריה של אמיר קודם לכן, אשר לא נרשמו בהודעות הכתובות. לדבריו, אמיר הכחישה בתוקף קבלת טובות הנאה, ולא ניתן לייחס לה הודאה על-פי משפט בודד זה. גרסאותיה של אמיר בחקירתה לא היו סותרות, אלא הוצגו כאלו לאחר שסולפו בידי המשטרה - קובע ניר-נאוי.

עוד מתייחס ניר-נאוי להתנהגותם התוקפנית של החוקרים כלפי אמיר, אשר לדעתו חרגה מן הסביר. "החוקרת תוקפת את הנאשמת, צועקת על הנאשמת, מטיחה בה כי היא שקרנית וצועקת עליה ש'תפסיק לערבב'. במספר הזדמנויות אף תוקפים את הנאשמת שני חוקרים בו זמנית".

כאמור, ברנד הורשע בגניבה בידי מורשה ובעבירות מס, וזוכה - כמו אמיר - מעבירות שוחד. המדינה יוצגה בידי עו"ד טל תבור, את ברנד ייצג עו"ד יהושע רזניק, ואת אמיר - עו"ד נעמי שטיינפלד.