האם השנתיים הארורות, אחרי בית הספר היסודי, שבראשונה שבהן, נאלצתי לוותר, על החלום ללמוד בתיכון, והלכתי ללמוד בבית ספר לפקידות, ושם עברה עלי שנה קשה ומתישה, ואחריה, שנה ריקה, מבוזבזת ומחניקה, שנה שבה לכאורה, סיימתי את הלימודים ואין יותר בית ספר, אין מבחנים ושיעורים, כי צנחתי לעולם המבוגרים, והשיממון אחרי העבודה, לא הפסיק להכות בי ולהלום, על שפספסתי את התיכון. תחושת ההחמצה, שעלי נחתה, גרמה לי להרגיש נחותה והגעתי להחלטה, לא לתת לתשוקה, שבערה, להיחנק. עלי להיאבק, לא לדשדש, ולא להשלים עם מה שיש, כשבנות בגילי מתקדמות ולומדות ולהן תהייה "בגרות" והן תגענה לפסגות, ועבורי היעדר הסיכוי להגיע ל"בגרות", גרם לי להרגיש זרות ולהיעדר קבוצת שייכות.