"שמירת זכויות בהליך הפלילי היא אבן יסוד של ההליך כולו. זכויות אלה מקומן בחקיקה ובהלכה הפסוקה, ומי שמבקש לטעון נגד דיון או להגבלת דיון בהליך הפלילי, לטעמי מסיג את המשפט הפלילי שנים לאחור. לא זו גם זו, פגימה בשיח הזכויות יערער את שיווי המשקל העדין בניהול משפטים פליליים, שעוצב בעמל בפסיקת בתי המשפט לדורותיהם". כך אומר (יום ה', 4.11.21) שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון - בביקורת ישירה, גם אם לא גלויה, על עמיתו יצחק עמית.

עמית קרא פעמיים בחודשים האחרונים לאזן את מערכת המשפט הפלילי, אשר לטעמו נוטה בשנים האחרונות במידה יתרה לעבר זכויות הנאשם, גם על חשבון מיצוי חקר האמת. הוא חזר בהרצאה בחודש ספטמבר שנשא על דברים שכתב בפסק דין במארס השנה ואף הרחיב אותם. בפסק דינו כתב עמית, כי הגיעה העת שההליך הפלילי, שהלך והסתרבל בשל השיח על זכויות הנאשם, ישיל מעליו משקלות מיותרות ויתמקד בליבה. בהרצאתו אמר עמית: "אמון הציבור עלול להיפגע בשל זיכוי רוצח או נאשם בעבירה חמורה בשל סיבה שנתפסת כטכנית. ניתן לזהות מגמה נמשכת של העתקת הכובד לכיוון זכויות הנאשם, ויש למצוא את נקודת האיזון הנכונה" (ראו קישור משמאל).

אלרון - שעמד בראש הרכב תיקי פשע חמור בתפקידו כנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, ומי שפסל את החיפוש המשטרתי בפלאפונים של יועצי בנימין נתניהו - מציג גישה שונה תוך חשיפה נדירה של חילוקי דעות בבית המשפט העליון. המשמעות המעשית של חילוקי דעות אלו, כל עוד אין הלכה מחייבת, היא שתוצאת הדיון יכולה להיות מושפעת מזהותו של השופט: האם יהיה זה עמית הסבור שיש לזרז את התיק העיקרי גם על חשבון הליכים מקדמיים, או אלרון הסבור שיש להעניק את הזמן הדרוש גם להליכים המקדמיים.

לא להניח שמדובר בטיעוני סרק

בדברו בוועידת המשפט של אוניברסיטת חיפה, אמר אלרון: "אכן, לעיתים טיעוני באי-כוח הנאשמים באשר לאופן ניהול החקירה, מחדלי חקירה, אי-קבלת חומרי חקירה, הסרת החיסיון, טענות זוטא, אכיפה בררנית והגנה מן הצדק, יש בהן כדי לעכב את שמיעת הראיות לגופן. אולם, אין לראות זאת כבא על חשבון התמקדות המשפט הפלילי בבחינת הראיות – אלה ואלה צועדים יד ביד ומשלימים זה את זה. מטרתם המשותפת היא להוביל, בסופו של יום, לבירור האמת ועשיית משפט צדק. אף הייתי מוסיף, כי הרובד האחד, מהווה מסד לרובד השני".

אלרון מציין, כי אין מחקר שבדק את עיכוב ההליכים בשל "שיח הזכויות" ואת שיעורם של עיכובים אלה. "אין לראות בעיסוק במה שמכונה 'שיח הזכויות' כגורם לזניחת שיח הראיות, לבטח לא לטענה מרחיקת הלכת לפיה כביכול שיח הזכויות מסיט את ההליך הפלילי מתכלית חקירת האמת", הוא טוען. "אל לו לשופט להניח, כי טיעונים אלה הינם טיעוני סרק המסרבלים והמעכבים את הדיון לגופן של עובדות וראיות. והרי הפסיקה מלמדת, כי לא אחת בתי המשפט מצאו כי יש ממש בטיעונים בדבר קיפוח הגנתו של הנאשם במהלך חקירתו, ופסקי הדין נתנו לכך ביטוי אף בזיכוי נאשם מהמיוחס לו בכתב האישום".

אלרון דוחה במישרין את דבריו של עמית בנוגע לאמון הציבור במערכת: "בית המשפט פוסק על-פי עקרונות משפטיים וראיות, ולא לפי רחשי הלב של הציבור, כך שאיני מקבל עמדה לפיה
יש לחשוש מתגובת הציבור, במקרה בו יסבור כי 'חקר האמת' הוקרב על מזבח זכויות הנאשם. לא ניתן להימנע מבירור ענייני של טענות ההגנה - בירור זה הוא חלק בלתי נפרד מההליך הפלילי ועל בית המשפט להידרש לו. בירור זה, אף הוא, בהחלט משרת את תכליות ההליך הפלילי, ואין להגבילו מהטעמים שציינה אותה דעה. בירור טענות הגנה המבוססות על פגיעה בזכויות הנאשם,
אינו בגדר סטייה מניהולו הראוי של המשפט הפלילי, אלא רכיב הכרחי של ההליך הפלילי".

חוסר האמון עלול להיגרם בשל הליכי חקירה פגומים ולא בשל בחינה שמטרתה למנוע אותם, סבור אלרון. הוא מוסיף: "לעיתים התוצאה המתחייבת היא זיכוי בשל פגמים בהליך החקירה. ייתכן כי תוצאה כזו לא תזכה לאהדת הציבור בטווח הקצר, אולם אל לבית המשפט להכריע בהתאם לרחשי הציבור, שכן עליו לפסוק על-פי הראיות שעמדו בפניו. בטווח הארוך, הגנה קפדנית על זכויות נחקרים, חשודים ונאשמים, היא שתוביל, בין היתר, לחיזוק אמון הציבור בבתי המשפט".

האחריות היא גם של המדינה

בחוזרו לקו שבבסיס פסיקתו בנוגע לפלאפונים של יועצי נתניהו, אומר אלרון: "כאשר מתברר כי גופי החקירה פעלו בניגוד לדין, בהחלט ראוי כי יהיו לכך השלכות של ממש. על הגופים החוקרים
לדעת, כי להליך חקירתי פגום עלולות להיות השלכות של ממש לתוצאת ההליך כולו. אל להם להניח כי כל פעולותיהם יזכו להכשר מצד בתי המשפט. הפגם בהתנהלות שלא כדין על-ידי רשויות החקירה אינו מוגבל לפגיעה, חמורה ככל שתהיה, בנאשם בודד ספציפי. משמעותה של התנהלות כזו היא אי-כיבוד הפסיקה והחוק, על-ידי אלו האמונים על אכיפתו. עם כך אין להשלים. יש לומר באופן ברור – המטרה אינה מקדשת את האמצעים, האינטרס הציבורי שבמיצוי החקירה אינו חזות הכל, ואין בעצם השאיפה למיצוי החקירה כדי להתיר התנהלות האסורה בדין".

לאור כל זאת, המשיך אלרון, יש לשאול כיצד לאזן בין הליך צודק לבין הליך יעיל. הוא משיב, כי על בית המשפט מוטלת האחריות להבטיח את יעילות הדיון, וזאת לצד שיתוף פעולה מצד המדינה: "ניהול חקירות באופן יעיל וממצה, באמצעות הגשת כתבי אישום בפרק זמן קצר ככל שניתן מיום ביצוע העבירה, הנגשה של החומר החקירתי לסניגורים, והבחנה טובה בין עיקר לתפל בהבאת הראיות לבית המשפט... המענה הראוי הוא בהתנהלות דיונית ראויה, דחיית טענות שאין בהן ממש, וקידום שמיעת הראיות בפרקי זמן קצרים, ולא בהכרח ברפורמה דיונית המבקשת למנוע דיון בטענות בדבר פגיעה בזכויות הנאשם בשל השפעתן השלילית כביכול על יעילות ההליך העיקרי".