יועץ המס המנוח יוסף ברנשטיין, בנו רו"ח יעקב ברנשטיין ויזם הנדל"ן שמריה אלרז ביצעו תרמיות במיליוני שקלים במכירת קרקעות בפרדס חנה ובכפר יונה שהיו שייכות למשפחה יהודית-צרפתית אמידה. כך קובע (4.1.22) שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, אשר דחה את רוב הערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה.

הקרקעות היו שייכות לבני הזוג חיים גוטמן ומרים (מריה) גוטמן, ולאחר פטירתם עברו לילדיהם - ז'אן ז'ק גוטמן, טרז גוטמן ודוד גוטמן. ברנשטיין נהנו מאמון מוחלט של בני משפחת גוטמן והורשו לנהל את עסקיהם בארץ, אך בפועל מעלו באמון זה ומכרו את הקרקעות בשנים 2011-1997 באמצעותו של אלרז תוך שהשלושה נוטלים במרמה לכיסיהם 12 מיליון שקל. התרמית התגלתה בשנת 2011, החשדות אומתו לאחר שגוטמן הפעילו חוקר פרטי והם תבעו 29 מיליון שקל.

בית המשפט המחוזי (השופטת תמר שרון-נתנאל) קבעה חד-משמעית, כי ברנשטיין ואלרז רימו את בני משפחת גוטמן. היא מצאה, כי ברנשטיין שכנעו בתרמית את גוטמן למכור את הקרקעות - למרות שהאמנה המשפחתית קבעה שאין למכור קרקעות בישראל - כאשר טענו בכזב, כי מוטל עליהן מס שנתי של 10% כך שבתוך עשור יאבדו אותן. השלושה מכרו את הקרקעות בסכומים גבוהים מאלו עליהם דיווחו למשפחה ונטלו לעצמם את ההפרש. אלרז עצמו רכש 11 מגרשים בכפר יונה, מתוכם רכשו ילדיו - ורד בורין וחגאי אלרז - בהנחה ניכרת ארבעה מגרשים כל אחד, והם היו מודעים לכך.

המחוזי קבע, כי על השלושה לשלם 7.6 מיליון שקל בגין מכירת הקרקעות בכפר יונה ו-3.8 מיליון שקל בגין מכירת הקרקעות בפרדס חנה (נכון להגשת התביעה בשנת 2014). הם גם חויבו בתשלום בפיצוי של 650,000 על עוגמת נפש; ילדיו של אלרז חויבו בפיצוי נוסף בסך 230,000 שקל ובוטלה מכירת המגרשים להם. שרון-נתנאל גם הטילה הוצאות בסכום גבוה במיוחד של 2.1 מיליון שקל. בערעור לא כפר למעשה אלרז בקביעה שפעל בתרמית, אלא התמקד בסכום בו חויב; ברנשטיין יצאו גם הם בעיקר נגד פרטי החיובים ולא נגד קביעת התרמית.

סכומים גבוהים מאלו שהועברו לבעלים

עמית דחה בעיקרם את הערעורים באומרו, כי מדובר בממצאי עובדה ומהימנות בהם לא מתערבת ערכאת הערעור. "הקביעה העיקרית והרלוונטית בפסק הדין היא כי המקרקעין בכפר יונה ובפרדס חנה נמכרו בסכומים גבוהים מאלה שדווחו והועברו למשפחת גוטמן ולחברה, ללא ידיעתן של האחרונות. קביעה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות ואיני רואה להתערב בה", הוא אומר.

לצד זאת, עמית מנתח בהרחבה את הנזק שנגרם למשפחת גוטמן ומגיע למסקנות זהות בעיקרן לאלו של שרון-נתנאל, תוך שהוא מסתמך על חוות דעת המומחה שהוגשה למחוזי, על ממצאי החוקר הפרטי ועל מסמכים ועדויות. עמית קיבל את הערעור העיקרי בנקודה אחת, כאשר קבע שיש לאפשר ליעקב ברנשטיין ליהנות מן הספק ולא לקבוע שהיה שותף למעשי המרמה של אביו בנוגע לקרקעות בכפר יונה; הוא הותיר על-כנו את חיובו של יעקב לגבי פרדס חנה ואת קביעתו של המחוזי ולפיה הסבריו היו מופרכים.

עמית גם עומד על הלך הרוח שככל הנראה הוביל את ברנשטיין ואלרז לרמות את גוטמן. יעקב ברנשטיין אמר בשעתו, כי גוטמן טועים אם הם חושבים שהוא ואביו ישווקו בעצמם את המגרשים: "מה הוא חושב, גוטמן, שאני אושיב את ברנשטיין הזקן [אביו]... בקרוואן בפרדס חנה כדי למכור את המגרשים?!". ואילו אלרז אמר לחוקר הפרטי: "אנחנו הבאנו להם הרבה מיליונים, לבעלים. זה שבדרך לקחנו כמה גרגירים, זה לא הזיק לו כלום". גם בבית המשפט טען אלרז, כי גוטמן קיבלו את התמורה שציפו לקבל, ואין פסול בכך שהשיג יותר ונטל לעצמו את ההפרש. עמית מדגיש, כי אין זה כך: אלרז נטל סכום גבוה בהרבה מאשר דמי תיווך מקובלים, וברנשטיין היו חייבים לדווח על כך לגוטמן.

עמית הפחית את הפיצוי בגין עוגמת הנפש, שלדבריו היה גבוה מדי ולא היה מקום לפסוק חלק ממנו לחברה שבבעלות גוטמן, והעמיד אותו על 330,000 שקל. הוא גם הפחית את ההוצאות ושכר הטרחה ל-1.2 מיליון שקל ולא פסק הוצאות בערעור. השופטות ענת ברון ודפנה ברק-ארז הסכימו עם עמית. את ברנשטיין ייצגו עוה"ד עמית רון ויערית שטרית; את אלרז ייצג עו"ד יהונתן לב-ארי; את בורין ייצג עו"ד דוד מזור; ואת גוטמן - עוה"ד משה בלטר וערן טאוסיג.