המדינה תפצה ב-120,000 שקל שני נאשמים שזוכו מחמת הספק מעבירות מין בקטין, משום שניהלה ללא צורך במשך ארבעה חודשים ערעור חסר סיכוי. כך קובע (21.5.23) שופט בית משפט השלום בחדרה, יניב הלר. הוא דחה את תביעתם של השניים לפיצוי על עצם העמדתם לדין, באומרו שאמנם היו מחדלי חקירה משמעותיים, אך גם די ראיות לכאורה להגשת כתב אישום.
כתב האישום הוגש באפריל 2013 וייחס לשניים עבירות מין מתמשכות בילד בן 14 בשנה שלפני כן והם הוחזקו במעצר בית. בדצמבר 2014 זיכה בית משפט השלום בחדרה את השניים מחמת הספק, בציינו שחוסר המהימנות של המתלונן ניכר כבר בחקירתו במשטרה, וכי נוצר הרושם שלפחות חלק מתשובותיו במשטרה הוכתבו לו בידי אחרים. השופטת
הדסה אסיף גם הצביעה על מחדלי חקירה, חלקם חמורים, ובמיוחד העדר איתורם של עדים רלוונטיים להגנת הנאשמים. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה במאי 2015 את ערעורה של המדינה, תוך שהוא מאמץ את ממצאי השלום ומציין גם הוא את מחדלי החקירה.
התובעים טענו, כי ההליך נוהל ברשלנות רבתי, תוך פגיעה קשה בזכויותיהם, והרס את חייהם האישיים והכלכליים. לדבריהם, ניהול סביר של החקירה היה מונע את הגשת כתב האישום, ולא היה מקום גם להגשת ערעור חסר סיכוי. הם תבעו פיצוי הן על הוצאות הגנתם והן על הנזקים שלדבריהם נגרמו להם.
הלר אומר כי ברור שנפלו פגמים בהתנהלות המשטרה והפרקליטות, אך אין לחייב את המדינה לפצות את השניים על העמדתם לדין. המבחן להעמדה לדין הוא אפשרות סבירה להרשעה, וכל עוד יש תשתית לכאורית - מוצדק להגיש כתב אישום. את סבירות פעילותן של רשויות החקירה והאכיפה יש לבחון בזמן אמת ולא בחוכמה שבדיעבד, על-פי הראיות שעלו במהלך הדיון והתוצאה בתיק - מדגיש הלר. במקרה זה, בתי המשפט סברו בהליכי המעצר שיש ראיות לכאורה נגד השניים, וההחלטה לפיה יש די ראיות להעמדתם לדין הייתה סבירה.
"לטעמי, שונים הם פני הדברים בהתייחס לערעור שהגישה המדינה על הכרעת הדין שניתנה בבית משפט השלום", ממשיך הלר. "הליך הערעור הביא להימשכות ההליכים נגד התובעים במשך ארבעה חודשים נוספים ('נטו' מעת הגשת הערעור, כאשר עד הגשת הערעור חלפו חודש וחצי נוספים). אני סבור כי בנסיבות ענייננו, לא היה מקום להאריך את הקץ, ואת סבלם של התובעים עד אליו, בהגשת ערעור שבשעת הגשתו ניתן היה להבין שאין לו סיכוי ריאלי".
ביקורת על החוקרים אינה עילה לערעור
הערעור לא כלל עובדות חדשות, בית משפט השלום אמר את דברו בצורה נוקבת, וראוי היה שהפרקליטות תעצור ותשקול האם יש מקום לערער על ממצאי עובדה ומהימנות - בהם ערכאת הערעור כמעט לעולם אינה מתערבת. הלר מדגיש: "המדינה אינה צד הרשאי בלא שיקול דעת לנצל את זכותו בדין להמשיך בהליך. המדינה גם אינה 'זוכה' או 'מפסידה' בתיק. נציגי המדינה צריכים לשקול ביתר שאת, ביחס למייצגים אזרח פרטי בענייניו, האם ראוי לנצל את הזכות הדיונית לפנות להליכי ערעור.
"העובדה שבית המשפט ביקר קשות גורמי חקירה כאלו ואחרים אין בה לטעמי, לפחות בנסיבות ענייננו, די כדי לנהל הליך ערעור. על רשויות המדינה היה לשקול על בסיס החומר המונח, לרבות הדיונים שהתנהלות בבית משפט השלום וקביעותיו, אם יש טעם בהגשת ערעור ומה סיכוייו האובייקטיביים של הערעור, אם יוגש, בפרט נוכח הסבל המתמשך והקושי שנגרם לתובעים ולסובביהם", קובע הלר.
לדברי הלר, "לא היה מקום לנהל את הליך הערעור כפי שהחליטו רשויות המדינה לנהלו והדבר אף עולה בנסיבות אלו כדי התרשלות, שכן, התנהלות סבירה הייתה מגיעה למסקנה שכאן תמה דרכו של התיק וכאן תמו סיכוייו הריאליים". הליכי ערעור אינם אמורים להיות תגובה לביקורת של הערכאה הקודמת, מדגיש הלר. הוא חייב את המדינה לפצות כל אחד מן התובעים ב-60,000 שקל ולשלם לו הוצאות בסך 15,000 שקל.
