המדינה לא הפרה את החוזה עם היזם אילן רג'ואן למכירת בית פרומין - משכן הכנסת הישן בירושלים - כאשר החליטה לסגת מן העסקה עימו ולהפוך את הבניין למוזאון הכנסת. כך קובע (3.9.23) שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, דוד גדעוני, אשר דחה את תביעת חברת בית משכן הכנסת הישנה (שבשליטת רג'ואן) לתשלום פיצוי בסך 150 מיליון שקל בשל ביטול ההסכם.
בית פרומין שוכן ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים והכנסת פעלה בו בשנים 1966-1950 (ולאחר מכן בית הדין הרבני הגדול). החברה זכתה בשנת 2002 במכרז לרכישת הבניין ב-10.5 מיליון שקל, לאחר שהמדינה קידמה תוכנית לשינוי ייעודו ולהקמת מגדל בן 16 קומות על השטח (תוך שימורו החלקית של הבניין); החברה ביקשה בהמשך להקים מגדל בן 24 קומות. המכירה עוררה סערה ציבורית, התערבות של חברי כנסת, דיונים בוועדות הכנסת והתנגדות של המועצה לשימור אתרים.
הליכי התכנון עוכבו, רג'ואן והמדינה בחנו את האפשרות להקים מגדל חדש תוך שימור הבניין הישן, אך המגעים לא עלו יפה. בשנת 2010 התקבל חוק מוזאון הכנסת, מכוחו הופקע הבניין והחברה קיבלה פיצוי בסך 44.5 מיליון שקל, תוך שמירת זכותה לתבוע על נזקיה הנטענים בשל ביטול הבנייה. החברה אכן הגישה את התביעה, בה טענה שהמדינה הפרה את ההסכם עימה, פעלה בחוסר תום לב, התרשלה ועוד, ובכך גרמה לה לאובדן הכנסות ב-150 מיליון שקל. יצוין, כי בניית מוזאון הכנסת החלה בשנת 2016, אמורה הייתה להסתיים ב-2018 אך למעשה נעצרה.
גדעוני אומר: "לב המחלוקת הוא בשאלה אם כטענת התובעת הסכם הפיתוח שנעשה עם התובעת מחייב את הכנסת ואת חברי הכנסת כך שהתנגדות לתוכנית המופקדת שהגיש חבר כנסת אגב הליך חקיקה או פניות שנעשו מצד חברי כנסת לוועדה המחוזית בהמשך הדרך מהוות הפרה של ההסכם. סבורני כי יש להשיב על כך בשלילה". הכנסת היא רשות נפרדת מן הממשלה, היא עצמאית וחבריה בלתי תלויים. היא לא הייתה צד להסכם עם רג'ואן ולא היה דבר שמנע ממנה או מחבריה לפעול בכל דרך שירצו, כולל בחקיקה - קובע גדעוני. לכן, פעולות הכנסת ובראשן חוק מוזאון הכנסת, אינם מהווים הפרת חוזה מצד המדינה.
גדעוני דוחה גם את הטענות האחרות של רג'ואן. בין היתר הוא אומר כי כאשר מדובר באתר בעל חשיבות היסטורית שכזאת, לא ניתן לומר שהכנסת גרמה להפרת החוזה עם החברה. המדינה לא הייתה אמורה לצפות מראש את ההתנגדות למכירת הבניין, ולא ניתן לקבוע בדיעבד שהתנגדות זו מלמדת על רשלנות בעצם פרסום המכרז. גם עיכוב הדיון בתוכנית בוועדה המחוזית, בשל ההתנגדויות לפרויקט, אינה מהווה רשלנות והוא אף נעשה על דעתה של החברה, אשר קיוותה להגיע להסכמות.
גדעוני מוסיף, מעבר לצורך, כי החברה הייתה רחוקה מלהוכיח שהייתה מקבלת אישור להקמת מגדל בן 24 קומות כפי שטענה. בפועל, ספק אם ניתן היה להקים אפילו 16 קומות באתר בית פרומין. הקמת 24 קומות עמדה בניגוד למדיניות התכנון באותה עת, לפני שני עשורים, והייתה כרוכה בהליכי תכנון סבוכים שהצלחתם לא הייתה מובטחת. היה אכן סיכוי של ממש להפקדת התוכנית המקורית (16 קומות), אך ספק אם היא הייתה מאושרת - הן בשל מגבלות פיזיות והן בשל ההתנגדויות גם לה.
לבסוף קובע גדעוני, כי הסכום אותה תבעה החברה היה גבוה בהרבה מהנזק שנגרם לה (אם היה נפסק שאכן נגרם נזק שכזה), והיה גם צורך להפחית ממנו את פיצויי ההפקעה שקיבלה. החברה חויבה בתשלום הוצאות בסך 150,000 שקל. את החברה ייצגו עוה"ד
דוד שמרון,
מיכאל ראבילו ואופק ברוק, ואת המדינה - עוה"ד חלי לסר ותומר פרידמן.
