מגדלי תמרים ישראלים על קרקע בבעלות פלשתינית בבקעת הירדן יפנו אותה בתוך שבע שנים, ומן הראוי שהמדינה תפצה אותם שכן היא הנושאת באחריות לשימוש הבלתי-חוקי בקרקע זו. כך קובעת (8.11.23) שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז.
המגדלים משתייכים ליישובים חמרה ומכורה, והם קיבלו בשנות ה-1980 אישור לגדל את התמרים בשטח של 1,000 דונם בתוך שטח צבאי סגור הסמוך לגבול עם ירדן. ברבות השנים התברר, כי מדובר בקרקע בבעלות פרטית ולא בקרקע בבעלות המדינה, ובעליה דרשו להחזיר אותה לידיהם; הם דחו הצעה של המדינה לפיצוי של מיליוני שקלים. במהלך הדיון הממושך בעתירתם, שהוגשה ב-2018, התברר שלמדינה אין מידע מדויק על האופן בו הוקצה הקרקע למגדלים, ככל הנראה בידי החטיבה להתיישבות שבהסתדרות הציונית.
ברק-ארז אומרת כי אין מנוס מקבלת העתירה ומתן הוראה לפנות את השטח. היא מזכירה, כי בג"ץ קבע שחוק ההסדרה - שנועד להכשיר בדיעבד שימוש ישראלי בקרקע פלשתינית פרטית - אינו חוקתי, וכי גם השופט
נעם סולברג (היחיד שסבר שניתן להכשירו) סבר שאין להחילו על קרקע חקלאית. בנוגע לקרקע בה מדובר, קובעת ברק-ארז:
"המסקנה הבלתי נמנעת היא שעיבוד הקרקע על-ידי המחזיקים נעשה לא רק בניגוד לדין הבינלאומי, אלא גם בניגוד למדיניות המוצהרת של הממשלה ואף בניגוד להלכה הפסוקה. בשלב זה, אין חולק על כך שלא גורמי המדינה ואף לא החטיבה להתיישבות היו רשאים להקצות את הקרקע לצורך גידולים חקלאיים של מי שאינם הבעלים שלה. אף שבמקרים מסוימים ניתן להוציא צו לתפיסתה של קרקע פרטית באזור לצורכי ביטחון, תוך מתן פיצוי לבעלי הקרקע. אין זה המצב בענייננו. לפיכך, אין מוצא מן המסקנה שמסירת הקרקע שבבעלות העותרים לידי המחזיקים נבעה מטעות או רשלנות. כך או כך, טעות קשה זו יש לתקן, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
"אכן, תוצאה זו אינה פשוטה כלל. חלק מן המחזיקים מעבדים את הקרקע למעלה מ-30 שנים. הם השקיעו בה את כספם ומרצם, ורואים בה את מפעל חייהם. אולם, מאחר שהקרקע ניתנה להם בטעות, בעליה עותרים להשבתה לידיהם, וניסיונות של שנים לא הובילו למציאת פתרון מוסכם, אין מוצא מתוצאה זו.
"יש לציין כי המציאות שנחשפה בפנינו - של הקצאת קרקעות באופן לא מסודר ומבלי שניתן להציג בעת הזו מסמכים קונקרטיים באשר לדרך ההקצאה ותנאיה המלאים - היא מציאות טורדת מנוחה. אכן, חלפו עשרות שנים מאז ההקצאה המקורית, אולם ניתן היה לצפות שעניין כה עקרוני יזכה לתיעוד. ניתן אף להתפלא על כך שהמחזיקים עצמם לא החזיקו במסמכים שבהם זכויותיהם מעוגנות".
בנוגע למועד פינוי הקרקע אומרת ברק-ארז, כי יש להגיע למצב בו השהות בה לא תפחת מ-12-10 שנים, כדי לאפשר למגדלים להחזיר את ההשקעה; בפועל, כולם מחזיקים בה פרקי זמן ארוכים יותר. לשם הזהירות ולנוכח השוני בין המגדלים, נקבע כאמור שעליהם לפנות את הקרקע עד סוף 2030. ברק-ארז מעירה, כי הבעלים יוכלו לתבוע בנפרד תשלום בעד השימוש בקרקע ואין היא מביעה דעה בנושא.
"כשלים במישורים רבים"
ברק-ארז מביעה מורת רוח "נוכח העובדה שטיפול בלתי סדור
בקרקעות ובעיבודן מצד גורמים רשמיים הוביל לפגיעה, בסופו של דבר, הן בבעלי הקרקע והן במי שהקרקע נמסרה לחזקתם. הכשלים בטיפול במקרה זה היו במישורים רבים - הן מהיבט הקצאתה של קרקע שלא ניתן היה להקצות, על-פי הדין החל באזור והחלטת הממשלה כאחד, והן מן ההיבט של היעדרו של תיעוד מתאים לפעולות שנעשו. הדברים אירעו לפני שנים רבות, וניתן לצפות כי הלקחים המתאימים יופקו".
עוד אומרת ברק-ארז, כי לנוכח אחריות גורמי המדינה לנזקיהם של המגדלים - היא מצפה שהמדינה תפצה אותם בצורה הולמת בדמות קרקע חילופית, פיצוי כספי או שילוב שלהם. "ניתן להבין לליבם של המחזיקים, ואף לחוש את כאבם. אולם, אלו אינם יכולים לשמש בסיס לאשרור נטילתה של קרקע פרטית. זו חייבת להיות נקודת המוצא, ולמעשה גם נקודת הסיום של הטיפול בעניין", היא מסיימת.
המדינה והחטיבה להתיישבות חויבו בתשלום הוצאות בסך 40,000 שקל. הנשיאה בדימוס
אסתר חיות והשופט
יחיאל כשר הסכימו עם ברק-ארז. את העותרים ייצג עו"ד ויסאם אסמר, את המדינה ייצגו עוה"ד רועי שויקה ואבי מיליקובסקי, ואת החטיבה להתיישבות - עוה"ד אוהד עינבר וגלעד חן. רוב המגדלים לא השיבו לעתירות.
