הכלכלן פרופ' יעקב עמיהוד: תעשיית הערכות השווי בארץ היא בושה וחרפה <br>

"כאשר יש שווי שוק לחברה, אין כל צורך להשתמש בהערכת שווי. ואולם, בארץ קורה רבות שלחברה יש מחיר שוק - אבל בעלי המניות הולכים למעריך, וזה נותן הערכת שוק כפולה. אני קורא לזה 'להביא פתק מהאמא' - כמעין: תגיד לי איזה ערך אתה רוצה ואביא לך הערכת שווי. זוהי בושה וחרפה".

כך מתריע הכלכלן פרופ' יעקב עמיהוד מאונ' ניו-יורק ורקנאטי, ביום עיון על שקיפות ותשקיפים שנערך בארגון שבי"ל (שקיפות בינלאומית לישראל) שליד הפקולטה לניהול של אונ' תל-אביב.

"אם אין שווי שוק אז אפשר לעשות הערכת שווי, אבל אם יש אז זהו השווי הטוב ביותר, כי זה הממוצע של כל ההערכות ויש על כך מאמרים רבים. מה שקורה בארץ בעניין זה לדעתי הוא בין המגוחך למושחת", הדגיש עמיהוד.

פרופ' עמיהוד הפריח בהרצאתו בפקולטה לניהול של אונ' תל-אביב את המיתוס, לפיו משקיעים תמימים תמיד יפסידו בעת גל הנפקות, בגלל מחסור בידע על החברות.

עמיהוד סיפר על מחקר שערך עם הכלכלן הראשי של רשות ניירות ערך, בה נבדקו כל ההנפקות שנערכו בארץ בין 89-93 (כ-284 הנפקות, כולל "הנפקות הבועה").

"מתברר שמשקיע תמים - שרכש באופן עיוור את ההנפקות הללו בלא לדעת דבר על החברה - היה בממוצע לא מרוויח ולא מפסיד, או במקרים מעטים מפסיד בשיעור זניח.

"אם רכש מניות בזמן שהשוק עלה - גם אז מצבו לא היה שונה מאפס. כך שזה לא נכון שהמשקיעים התמימים מפסידים בגל הנפקות או אפילו בזמן בועה", הוא טען.

בנושא אחר קבע פרופ' עמיהוד כי בארץ יש אכן בעיה של שקיפות בהנפקות. "ואולם, טועה מי שחושב שהחברות המנפיקות מרוויחות מהסתרת מידע. המנפיקים משלמים על חוסר בשקיפות", הוא קבע.

"התיאוריה מוכיחה שכאשר אין שקיפות - המשקיעים רוצים דיסקאונט גדול יותר כשהם קונים את המניות. מכאן, שלמנפיק יהיה פחות כסף מההנפקה ממה שהיה יכול לגייס אם אכן היתה שקיפות.

"בדקנו האוזר ואני וגילינו שבהנפקות שבהן היתה אי-וודאות גדולה לגבי החברה המנפיקה - הדיסקאונט בהנפקה היה הרבה יותר גדול.

"במחקר אחר חולקו חברות לשתי קטגוריות: קטגוריה של אי-וודאות וקטגוריה של חברות שנקטו בשקיפות רבה ביותר. המחקר גילה כי מנפיק שנותן יותר אינפורמציה - מצליח למכור את מניות החברה שלו במחיר גבוה יותר", אמר עמיהוד.

פרופ' עמיהוד התריע שבארץ יש ניגודי אינטרסים של חתמים ומנפיקים: לעיתים יש מצב שבנק מסוים הוא גם המלווה של החברה, גם מנפיק אותה על מנת לכסות את חובותיה, ואחר-כך - מי שרוכש את המניות זה קופות הגמל וקרנות הנאמנות שלו.

לדבריו, הבנק מנפיק את החברה במחיר מופקע, ואחר-כך ממליץ לקופות הגמל ולקרנות שלו לקנות את מניות החברה: "אמנם מדובר במניות זבל.. אבל תקנו כי המשקיעים ממילא לא יודעים מה קורה אצלכם".

"הוכחנו במחקרים כי ביצועי המניות הללו נמוכים בעשרות אחוזים מביצועי מניות שלא היה בהם ניגודי אינטרסים. יש להפריד את הפונקציות הללו. על הבנקים לעסוק בבנקאות, חתמים שיעסקו בחתמות, וקרנות שיעסקו ברכישת מניות.

מנהל מחלקת תאגידים ברשות לניירות ערך, ד"ר אייל סולגניק, כינה את אוכלוסיית מעריכי השווי "אוכלוסייה בעייתית". לדבריו כל ילד הכיתה ג' יכול להיות מעריך שווי. כל מה שצריך זה לקרוא ולכתוב. במקצוע זה לא צריך לא כשירות ולא מיומנות.

לדבריו, איכות הדוחות הפכה להיות תלויה באפן חד בהערכות שווי. "הרשות דורשת שכל הערכת שווי חייבת להתפרסם בציבור למען הזהירות. עוד דורשת הרשות 'גילוי דינמי', כלומר מנגנון שיעקוב אחר תחזיות הרווח של המעריכים.

"אני מקווה שמנגנונים אלו יביאו לכך שמעריכי השווי יחשבו 900 פעמים לפני שהם כותבים מספרים. דרישה זו של הרשות כבר נותנת את פירותיה", אמר סולגניק.