שופטי בית המשפט העליון
רות רונן,
יעל וילנר ו
יצחק עמית מביעים דעות חלוקות בנוגע ל"הסדרי קופונים" בתביעות ייצוגיות - הסדרים בהם חברי הקבוצה מקבלים הנחות/הטבות ברכישה נוספת מהגוף הנתבע. בעוד רונן ו-וילנר מסתייגות מהם, גם אם לא באופן גורף, עמית אומר שאין צורך לקבוע מסמרות. הדברים נאמרו (18.12.23) בפסק דין שדחה ערעור על הסכומים הנמוכים שנקבעו לתובעים ולמייצגיהם, ואשר הוביל לכך שהתובעים איבדו כמעט מחצית מן הסכום שנפסק להם בבית המשפט המחוזי.
יניב גינדי ומיטל בן-חמו הגישו בקשה לתביעה ייצוגית נגד רשת חדרי הכושר הולמס פלייס, בטענה שהיא גבתה דמי ביטול גבוהים מהמותר על-פי חוק ממי שביטלו את המנוי בה. במסגרת ההסדר, התחייבה הולמס פלייס לתקן את ההסכמים העתידיים עם המנויים, ואילו למי שביטלו את המנוי הוצעו כניסות חינם למועדונים, שבועיים ללא דמי מנוי או פטור מדמי רישום בעת רכישת מנוי. גינדי ובן-חמו קיבלו גמול של 40,000 שקל, ואילו עוה"ד
ירון גולדין, לירן דדו ושלומי בן-הרוש קיבלו 300,000 שקל.
התובעים ומייצגיהם ערערו לבית המשפט העליון על סכומים אלו וטענו שהשיגו לחברי הקבוצה הטבות ב-16 מיליון שקל. אולם, רונן מציינת שרק 10% מחברי הקבוצה מימשו את ההטבות - נתון שאינו מפתיע לנוכח העובדה שמדובר במי שביטלו את המנוי - ולכן "הסדר הפשרה הוא בעל משמעות מצומצמת באופן משמעותי ביותר ממה שעולה מטענות המערערים". העובדה שהרשת הסכימה לתרום את היתרה (למפונים מהדרום והצפון) אינה משנה את חולשות ההסדר: לא ברור כמה מהקופונים ינוצלו, ייתכן שהרשת הייתה תורמת ממילא ולצעד זה יש מבחינתה תועלת שיווקית.
רונן עומדת על החסרונות של הסדרי קופונים: במקרים רבים העלות שלהם לנתבע נמוכה מהתועלת לחברי הקבוצה ובכך נפגעת ההרתעה; לעיתים מדובר בהטבות הניתנות ממילא מטעמים שיווקיים; ובמקרים רבים שיעור המימוש שלהם הוא נמוך. עם זאת, מציינת רונן, למרות שדרך המלך היא פיצוי כספי - יש מקרים שבהם הוא בלתי אפשרי ולכן ייתכן שהסדר קופונים יהיה סביר והוגן. ההסדר הנוכחי מדגים את כל חולשות הסדרי הקופונים, גם אם לא היה מנוס ממנו, ובוודאי שאין הצדקה להגדלת הגמול ושכר הטרחה.
וילנר מוסיפה, כי הסדר קופונים מחייב פעולה מצד חברי הקבוצה ואף מחייב אותם להמשיך בקשר עם הנתבע, אולי בניגוד לרצונם. לעומת זאת, הנתבעים לרוב יעדיפו אותו "משום שסביר להניח כי לא כל חברי הקבוצה יממשו את השוברים; כי שווי השובר יכול להיות נמוך מבחינת עלותו לעוסק, לעומת שוויו לצרכן; וכי לעיתים מדובר בהטבות המחולקות ממילא, בנסיבות שונות, לקהל הלקוחות, ואף ייתכן שהן יועילו לעוסק בהיבטי שיווק ומכירות".
לצד זאת מדגישה וילנר, כי אין היא שוללת הסדרי קופונים או מייחסת להם בצורה גורפת תווית בעייתית, שכן כל הסדר פשרה מוערך בהתאם לנסיבות המקרה. לכן, ככל שגבוהים יותר הסיכויים שהתביעה תתקבל, כך ישאף בית המשפט להגיע להסדר שיעניק פיצוי כספי; ואם סיכויי התביעה אינם מן המשופרים - הוא ייטה להסתפק בהסדר קופונים, העדיף על העדר פיצוי כלשהו.
עמית אומר כי "כשלעצמי, איני רואה לקבוע מסמרות בכל הנוגע להסדרי קופונים והטבות. אכן, מבחינת העוסק, עלות הקופונים וההטבות עשויה להיות נמוכה, אך התועלת מבחינת הצרכן עשויה להיות גדולה. כל מקרה ונסיבותיו, והסכמי הפשרה 'נתפרים' בהתאם למידותיה של התובענה וסיכוייה".
גינדי ובן-חמו חויבו בתשלום הוצאות בסך 15,000 שקל - בעוד שכאמור בית המשפט המחוזי העניק להם 40,000 שקל. את הולמס פלייס ייצגו עוה"ד
רונן קצף וגל לוי.
