חברת נשר, שהייתה בשעתו יצרנית המלט היחידה בישראל, ניצלה לרעה את מעמדה כמונופול בשנים 2014-2008, כאשר העניקה ללקוחותיה הגדולים הנחות שלא ניתנו ליתר הלקוחות. כך קובע שופט בית המשפט המחוזי מרכז,
יחזקאל קינר, בקביעה ראשונה מסוגה לגבי מתן הנחות סלקטיביות כפעולה פסולה של מונופול.
יצרנית הבטון אביעד, מלקוחותיה הקטנים של נשר, תובעת מנשר 127 מיליון שקל (בתביעה משנת 2015), בטענה שאלו הנזקים שנגרמו לה בשל מדיניות ההנחות המפלה. מאוחר יותר באותה שנה הגישה תנועת הצלחה בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד נשר, בטענות דומות. בית המשפט איחד את הדיון בתיקים והוסכם שתחילה ייקבע האם מתן הנחות שכאלה הוא מעשה פסול. החלטתו של קינר ניתנה בחודש שעבר והותרה לפרסום היום (4.7.24), לאחר השמטת מידע עסקי חסוי.
בשנים 2014-2008 העניקה נשר הנחות גדולות במיוחד לשני לקוחותיה הגדולים ביותר - חברת רדימיקס וחברת הנסון. רדימיקס קיבלה הנחות של 13.6%-12.1% מהמחיר המירבי שהותר לנשר לגבות (בשל היותה מונופול), ואילו הנסון קיבלה הנחות של 10.2%-11.2%. כמה מקבוצות הבנייה והתשתית הגדולות בישראל - אשטרום, סולל בונה, שפיר ואקרשטיין - קיבלו הנחות שהיו לרוב בשיעור של 5%-7%. סיטונאיות המלט הגדולות, מגריזו ושמשון, קיבלו הנחות של 1.5%-3.6%, ואילו יתר הלקוחות לא קיבלו הנחה כלשהי.
במרכז הדיון עמד סעיף 29 לחוק התחרות הכלכלית, הקובע: "בעל מונופולין לא ינצל לרעה את מעמדו בשוק באופן העלול להפחית את התחרות בעסקים או לפגוע בציבור". על-פי אותו סעיף, אחת מאותן פגיעות היא בדמות "קביעת תנאי התקשרות שונים לעסקות דומות אשר עשויים להעניק ללקוחות או לספקים מסוימים יתרון בלתי הוגן כלפי המתחרים בהם". הטוען להתנהגות שכזאת, צריך להוכיח חמישה רכיבים: העסקות דומות; תנאי ההתקשרות שונים; התנאים השונים עשויים להעניק יתרון ללקוח; היתרון בלתי הוגן; היתרון הוא כלפי מתחריו של הלקוח.
רוב הדיון וההחלטה דנים בשאלה האם ההנחות נתנו יתרון בלתי הוגן ללקוחותיה הגדולים של נשר, לאחר שנמצא שהתקיימו ארבעת התנאים האחרים. קינר קובע, כי "התנהלותה של נשר עוררה חשד, כי הנחות הכמות אינן הנחות כמות 'טהורות' ובחלק מהמקרים, ייתכן שהתנהלות זו אף מוציאה אותן מהגדרת הנחות כמות. כל הנושאים שנבחנו מביאים למסקנה כי היתרון שניתן בהענקת ההנחות הנוספות ליצרניות הגדולות אינו הוגן".
החשש מפני ייבוא אינו הצדקה
הראיות העיקריות לכך שהיתרון לא היה הוגן הן: ההטבות היו סודיות וניתנו רק ללקוחות הגדולים (ואולי לבינוניים, אך לא לקטנים), ההנחות ניתנו רטרואקטיבית על-פי היקף הרכישות במשך שנה, הסיטונאים קיבלו הנחות קטנות בהרבה מאלו שהגיעו להם, רדימיקס והנסון קיבלו הנחות פרטניות נוספות, הן לא ניתנו על בסיס כמויות גדולות אלא משיקולים אחרים (בעיקר שימור לקוחות), והן הביאו לפער ניכר במחירים ללקוחות השונים. לאור זאת, פוסק קינר, נוצרה חזקה חלוטה לפיה "נשר ניצלה לרעה את מעמדה בשוק באופן העלול להפחית את התחרות בעסקים או לפגוע בציבור".
נשר טענה, כי העניקה את ההנחות כדי להבטיח שרדימיקס והנסון לא יתחילו לייבא את המלט, מה שעלול היה למוטט אותה או לגרום לכך שיהיה עליה לייקר משמעותית את המלט ליתר הלקוחות. קינר דוחה הסבר זה, בציינו שנשר לא הציגה מסמכים או עדים שיוכיחו שאכן היה קיים חשש ממשי שכזה; הראיות אף מלמדות שהוא לא היה קיים. לגופה של הטענה הוא אומר כי מדובר בצידוקים הנוגעים לנשר עצמה ואשר "אינם יכולים להיחשב לצידוקים המאפשרים לה לנצל את מעמדה כמונופול לרעה, על-מנת להפלות בין לקוחותיה".
לבסוף דוחה קינר את טענת נשר, לפיה הממונה על התחרות אישר לה להעניק הנחות סלקטיביות, באומרו שהמסמכים שהציגה אינם מעניקים תימוכין לטענה זו. נשר חויבה בתשלום הוצאות של 100,000 שקל לחברת אביעד ובאותו סכום לעמותת הצלחה. את אביעד ייצגו עוה"ד
דרור שטרום, גל רוזנט, רן כרמי ואלישע הרלב; את הצלחה ייצגו עוה"ד אורי ברעם ויעקב סבו; ואת נשר - עוה"ד
איל רוזובסקי,
גיורא ארדינסט, דן סלע, טל ארד,
דורון לוי ואפרת רוזנר.
