בית המשפט העליון נפרד (ד', 23.3.05) מהשופט יעקב טירקל אשר פורש, בטקס מרגש אשר נערך בבית המשפט העליון בירושלים.
השופט טירקל, המכהן מזה כ-38 שנים כשופט בישראל, עבר דרך ארוכה כשופט. תחילת דרכו בבית משפט השלום בבאר-שבע, בהמשכה מונה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, וסופה בבית המשפט העליון.
השופט טירקל נחשב לשופט הומניסט. גישה זו מצאה ביטוי בתפיסתו לפיה יש חשיבות לחינוך הומניסטי בעיצוב דמותו של המשפטן כמי שמכונה 'איש תרבות'. בלעדי החינוך ההומניסטי, כתב יעקב טירקל במאמרים מפרי עטו, המשפטן אינו משפטן ראוי לשמו. הוא הדגיש בעבר כי לחינוך ההומניסטי של המשפטן חשיבות בכך שהוא מפתח תכונות כפתיחות, ראיה חדה וחשיבה בהירה, יכולת מיון נכונה בין עיקר לטפל, עניין אמיתי באדם ובמניעיו ובפיתוח הרגישות האנושית.
כפי שציין הנשיא ברק,
בדבריו בטקס הפרידה, יעקב טירקל שפט עם לב זהב. הנשיא ברק מצא ביטוי לכך בדברים שכתב טירקל בעבר ברשימה "על 'הנשמה היתרה' של הדין", שם ציין, כי "יש לזכור תמיד, כי 'איבריה' של הנוסחה המשפטית הם 'איברים' חיים, פשוטו כמשמעו. ... תפילין של ראש הן כנגד המוח ותפילין של יד הן כנגד הלב. וכאן ביקשתי לדבר על 'תפילין של יד', על מה שכנגד הלב".
כפי שנאמר היום בטקס, השופט טירקל הינו איש ספר. הוא ביטה מספר פעמים את החשיבות הרבה שהוא רואה בענף המדע החדש "ספרות ומשפט", שעניינו הן המשפט בספרות והן הספרות במשפט. בעניין זה הדגיש טירקל, הן את הערך הספרותי של הפסק והן את השתקפות הספרות בפסק.
כך למשל כתב בעבר, כי: "פסק הדין הוא גם... יצירה ספרותית. פרשת המעשה, התאורים, המבנה, הפיתוח הרעיוני, הניתוח העובדתי והמשפטי, הלשון והסגנון, עושים אותו לכזה. אם נאבה ואם נמאן, אין הוא פרי מלאכתו של אמרכל אלא מעשה יצירה שנארגו בו חומר ורוח, חריפות המוח ועדנת הלב, וכמו שהמשפט יש בו הדרת הטקס כך פסק הדין צריך שיהיה בבחינת 'כולו אומר כבוד'".
הנשיא ברק ציין, כי יעקב טירקל אינו רק איש הספר, אלא הוא גם איש המשפט העברי. ברבים מפסקי הדין שנתן, הוא הביא מקורות הלכתיים. ואכן, עיון בפסקי הדין שנתן מעלים כי גישתו למשפט העברי לא היתה בבחינת קישוט בלבד, אלא היא בטאה את חזונו כי המשפט העברי הוא משפט לאומי בחיים המודרניים, והוא משמש בסיס לאותן תפיסות ערכיות של צדק ומוסר, של הומניזם ואהבת האדם, בהם הוא מאמין.
השופט טירקל מצידו
הודה בטקס למברכיו, וציין כי לפי השקפתו "אין לשבח שופט - להבדיל מהערכה ענינית של פסיקתו - משום שיש בכך משום אבק שוחד. אבל מותר לעשות זאת בפרישתו, שאז אין לחשוד בו שהדברים יטו את לבו. אני מודה על הדברים הטובים והיפים שראיתם לטוב לפניכם לומר בשבחי. תודה על שזכיתי לשמוע ביום פרישתי: "יפה דנת, יפה זיכית, יפה חייבת (מסכת עירובין, יט, א)".
מעניין לציין כי השופט יעקב טירקל ציין היום, בדבריו בטקס, כי אי התלות של בתי המשפט ושל השופטים היא ערך מקודש, ולעניין זה ציין במיוחד את ההיבט של אי התלות של השופט כלפי התקשורת. הוא הוסיף כי כבר לפני שנים רבות הביע את דעתו ולפיה חירותו של האזרח לקבל מידע ולהפיצו כמוה כחירות הביטוי, וכי שליחיו של הציבור בהגשמתן של חרויות אלה הם העיתונאים.
הוא הזכיר לנוכחים כי אמר שם "ששליחות חשובה זאת לא תהיה, חלילה, לשליחות לדבר עבירה, או בגדר מצוה הבאה בעבירה" (דעתו כדעת יחיד בבג"ץ בעניין יונס נגד מנכ"ל משרד ראש הממשלה). בדבריו היום, ציין טירקל כי הוא מוטרד מנטייתם של אנשי תקשורת להביע לעיתים דעות - מדעתם או מדעת בעלי הדין - שיש בהן כדי להשפיע על הליכים משפטיים תלויים ועומדים.
עוד עמד השופט על תפקידו של בית המשפט בשמירה על אחדות העם. "לאורך כל ההיסטוריה שלנו, בתקופות של מצור ומצוק, היינו מפולגים... עלינו לעשות כל אשר לאל ידינו כדי לצמצם את הקיטוב, לשכך את המחלוקות ולעודד את הסובלנות, ודברים אמורים בהכרעה גופה וגם במילותיה", הוסיף.
