בבית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו הוגשה עתירה עפ"י חוק חופש המידע, בה התבקש להורות לממונה על חופש המידע ברשות השידור למסור לידי התנועה לחופש המידע ומנהלה, העתק מכל הסכמי רשות השידור עם קבוצת הכדורסל מכבי תל-אביב החל משנת 2000, כולל כל הנספחים, תיקונים, עדכונים ומסמכים קשורים. את העותרים, התנועה לחופש המידע ורביב דרוקר, מייצג עו"ד אילן יונש.

התנועה לחופש המידע, הינה לפי תקנונה, עמותה רשומה הפועלת למען קידום ערכים של שקיפות ודמוקרטיה, ואשר מטרותיה העיקריות הינן, בין השאר, הגשמת החזון והפוטנציאל הטמון בחוק חופש המידע וקבלת מידע מהרשויות בעניינים ציבוריים. רביב דרוקר, הינו עיתונאי ופרשן פוליטי בערוץ 10 ויו"ר הועד המנהל של התנועה לחופש המידע.

לטענת התנועה לחופש המידע, בפברואר 2005 פנתה העותרת למשיב בבקשה למסור, מכוח חוק חופש המידע, את כל ההסכמים בין רשות השידור ומכבי תל אביב. לטענת העותרים, מרשות השידור השיבו לבקשה רק ביום 22.3.05 במילים אלו:

"פנייתך הועברה לקבלת עמדת צד ג', חברת מועדון הכדורסל מכבי תל-אביב, בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק חופש המידע.
עמדת מועדון הכדורסל מכבי תל-אביב, הועברה אלינו הימים אלה והיא נבדקת ע"י הלשכה המשפטית של רשות השידור.
בתום הבדיקה נשיבכם דבר."

לפי הנטען ע"י העותרים, רק ביום 10.5.05 נשלחה תשובת רשותה שידור לפיה החליטה לקבל את עמדת מכבי תל אביב ולא למסור כלל את המידע המבוקש שכן הוא נופל לטענתם בגדר סוג המידע שלא ניתן לדרוש לקבל לפי חוק חופש המידע וכן - "ולאחר בחינת עמדת "מכבי" לפיה מסירת המידע המבוקש עלולה לגרום לה נזק החלטנו לא למסור מידע זה, הואיל ובקשתכם לא הראתה טעם מיוחד אשר יצדיק חשיפת המידע אשר עלול לגרום לנזק לצד שלישי".

לטענת התנועה לחופש המידע ומנהלה, החשיבות בחשיפת מידע לציבור ועיקרון הגילוי של המידע המצוי אצל רשויות הציבור קיבלה ניסוח קולע על ידי השופט מצא בבג"צ בעניין שן נאמר:

"ביחסים שבין הפרט לבין רשויות השלטון יש להגשמת זכות הציבור לדעת חשיבות ראשונה במעלה. בכך תלוי עצם קיומה של ביקורת ציבורית על פעולת הרשויות, ובקיומה של ביקורת זו מותנה אמון הציבור ברשויות עצמן. הגשמת הזכות הזאת באה לידי ביטוי בשניים: בהחלת עקרון הפומביות על תוכן החלטותיהן ופעולותיהן של רשויות הציבור ובכיבוד גישתם של אמצעי התקשורת למקורות המידע בנושאים שהם מעניינו של הציבור".

מהתנועה לחופש המידע מבקשים להדגיש כי עם חקיקת חוק חופש המידע בשנת 1998, עוגנה הזכות לקבלת מידע בחוק מפורש. חוק חופש המידע קובע, בסעיף 1 שבו, כי: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה". מעניין לציין כי על חשיבותו של החוק עמד פרופ' זאב סגל בספרו (ז. סגל, הזכות לדעת באור חוק חופש המידע (הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין), בעמ' 14):

"החוק הוא חלק מהיצירה הדמוקרטית נוסח ישראל. בצד השתלבותו בסביבה דמוקרטית כותב החוק פרק חדש במשפטה הציבורי של מדינת ישראל . מה שהיה אינו אמור להיות. שקיפות חדשה תיווצר אם יופנם החוק על-ידי הציבור. אם יכירו הרשויות הציבוריות בכך שנפל דבר בשיטת המשפט והממשל, אם יתנו בתי-המשפט פרשנות ראויה לחופש המידע ולמשמעותו".

דברים דומים אמר גם נשיא ביהמ"ש העליון, אהרון ברק בספרו בנושא (א' ברק "חופש המידע ובית המשפט" קריית המשפט ג' (תשס"ג) 95):

"מהי איפוא, תכליתו של חוק חופש המידע? נראה לי, כי תכליתו הינה ליתן מידע לפרט על-מנת לקיים ולקדם את הדמוקרטיה ובגדריה מתן מידע לציבור שיאפשר בחירה מושכלת, אשר תקדם את האמת, תאפשר הגשמה עצמית של הפרט, ותביא לפיקוח ובקרה על הרשות הציבורית. תכלית החוק היא להגן על חופש הביטוי, מתוך הכרה, כי המידע שבידי הרשות הציבורית מוחזק על-ידה כנאמן הציבור כולו".

שידורי רשות השידור הינם שירות ממלכתי ולכן נטען המסמכים המבוקשים הינם הסכמים שנכרתו בין בין הציבור לבין גוף עסקי פרטי. מכאן נטען על ידי העותרים, לציבור הזכות לדעת מה נעשה עם כספו, ואילו החלטות מתקבלות בנוגע לשידורים הממלכתיים בישראל. עוד נאמר כי לאחרונה פורסמה ידיעה בעיתון "THE MARKER" לפיה 90% מההכנסות ממכירת חסויות למשחקי המשיב 2 במסגרת היורוליג נשארו בידי הקבוצה, ואילו רק 10% נמסרו למשיב 1. ההערכות היו כי המשיב 2 קיבל סכום של כ-1.2 מליון דולר ממכירת החסויות (ענת באלינט, 10.5.05).

בסוף העתירכה שואלים הפונים "האין הציבור זכאי לדעת אודות הסכמים מעין אלה? יתרה מכך, מדוע נחסמת האפשרות לביקורת ציבורית על פרטי הסכמים עם הרשות? לא יעלה על הדעת כי הסכמים בסכומים כה גבוהים נערכים תחת מעטה חשאיות, שנה אחר שנה במשך שנים רבות, וזאת למרות מחלוקת ציבורית ידועה בעניין זה!".